פרשת פנחס והפטרתה מציינות רגע של מעבר מהנהגה ישנה לחדשה – משה סומך ידיו על יהושע (במדבר כ"ז 18-21) ואליהו קורא לאלישע להפוך לתלמידו (מלכים א' י"ח 19-21). אני אתמקד כאן בסיפור הקריאה אל אלישע להפוך לנביא ובסיפור המפגש ביניהם שמחזיק בתוכו אמירה מעניינת על מהותה של הנהגה רוחנית (אולי אל מול ההנהגות של אליהו ומשה).
וַיֵּ֣לֶךְ מִ֠שָּׁם וַיִּמְצָ֞א אֶת־אֱלִישָׁ֤ע בֶּן־שָׁפָט֙ וְה֣וּא חֹרֵ֔שׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר צְמָדִים֙ לְפָנָ֔יו וְה֖וּא בִּשְׁנֵ֣ים הֶעָשָׂ֑ר וַיַּעֲבֹ֤ר אֵלִיָּ֙הוּ֙ אֵלָ֔יו וַיַּשְׁלֵ֥ךְ אַדַּרְתּ֖וֹ אֵלָֽיו׃
וַיַּעֲזֹ֣ב אֶת־הַבָּקָ֗ר וַיָּ֙רָץ֙ אַחֲרֵ֣י אֵֽלִיָּ֔הוּ וַיֹּ֗אמֶר אֶשְּׁקָה־נָּא֙ לְאָבִ֣י וּלְאִמִּ֔י וְאֵלְכָ֖ה אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לֵ֣ךְ שׁ֔וּב כִּ֥י מֶה־עָשִׂ֖יתִי לָֽךְ׃ וַיָּ֨שָׁב מֵאַחֲרָ֜יו וַיִּקַּ֣ח
אֶת־צֶ֧מֶד הַבָּקָ֣ר וַיִּזְבָּחֵ֗הוּ וּבִכְלִ֤י הַבָּקָר֙ בִּשְּׁלָ֣ם הַבָּשָׂ֔ר וַיִּתֵּ֥ן לָעָ֖ם וַיֹּאכֵ֑לוּ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אַחֲרֵ֥י אֵלִיָּ֖הוּ וַיְשָׁרְתֵֽהוּ׃ (מלכים א', "ט 19-21)
הנה, בזמן שאלישע חורש בשדה המשפחתי פתאום עפה ונוחתת עליו אדרת הנבואה – ממש כך באופן ממשי. אלישע מקבל את הקריאה בהתלהבות – אבל כבר מתחילתה של מערכת היחסים הזו שבין המורה הרוחני לתלמידו, מציב התלמיד גבול ברור. אולי אפילו בוחן את המורה שלו: ראשית ילך וייפרד מהוריו ואז יערוך סעודת פרידה מכבדת לאנשים שאתו ורק לאחר מכן, ילך אחרי המורה.
איזה תיאור נפלא של כניסה מדויקת אל תוך תהליך צמיחה רוחני. אלישע לא הופך את אליהו לגורו שלו, ואפילו לא לרב צדיק, הוא מוכן לקבל על עצמו התלמדות רוחנית, אך לא על חשבון מערכות היחסים והקשרים החשובים באמת – קרי – משפחתו וחבריו.
המדרש שואל " מפני מה זכה אלישע שחיו שני מתים על ידו, מפני שעשה רצונו של מי שאמר והיה העולם…." (אליהו רבה פרשה ה). אני מבינה זאת כך: מפני שהבין שניתן ליצור חיים ולהביא תיקון לעולם רק מתוך חיבור לחיים.
סיפור אחר באותו העניין: "פעם אחת בערב שבת, סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש בבגדי לבן כדי לקבל השבת, והתחיל "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים", ופזמון לקבלת שבת, ו"מזמור שיר ליום השבת" ו"ה' מלך", בניגון נאה, ובתוך שהיו משוררים אמר הרב לתלמידיו: חברים, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים? וירושלים היא רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: אנו שומעים בכך, רצוננו לילך לשם, וקצת השיבו ואמרו: נלך מקודם ונודיע את הדבר לנשינו. כיוון שאמרו, נלך מקודם לבתינו, נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר, אוי לנו שלא היה לנו זכות להיגאל, שאלמלא הייתם כולכם משיבים בפה אחד שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה, תכף היו נגאלים כל ישראל, שעתה היתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר חזר הגלות לאיתנו".
לדעתי האר"י טעה. לא הסירוב של תלמידיו לנטוש הכל ולבוא אתו הוא שהרחיק את הגאולה, אלא עצם הצעתו התמוהה לנתק אנשים מביתם בערב שבת ולעוף על החוויה הרוחנית שלהם, מנותקים מהקרקע (והרי ללכת ממש לא יוכלו לפני כניסת השבת) – היא שהרחיקה את הגאולה.
כאן אני רואה פגם מרכזי בכל מהותו של טקס קבלת השבת כפי שהתפתח במאות האחרונות. ערב שבת אמור להיות זמן שבו אנחנו חוזרים אל תוך הבתים, המשפחות והחברים שלנו – על כל מגוון הגילאים והדורות, ומביאים קדושה ומנוחה והודיה אל היום יומי. כמו בליל הסדר, מרכז הפולחן אמור להיות בתוך הבית והמשפחה – על כל הפגמים והתיקונים, המריבות וההשלמות שיש במרחב הזה. לעומת זאת, במאות השנים האחרונות אנחנו שואבים השראה מטקס שכל מהותו הייתה יציאתם של קבוצת גברים אחרי הרב שלהם, החוצה מהבית, אל השדה, למצוא שם איזו אהובה דמיונית. היכן הנשים והילדים? היכן מערכות היחסים המורכבות, האהבה הארצית מאוד, האוכל שצריך לאכול ביחד, החינוך והצמיחה שהם לפעמים קשים ולפעמים קשים מאוד? קל יותר בשדה עם הרב ובהחלט קל יותר בבית הכנסת.
הבאתי את קבלת השבת כאן, רק בתור דוגמא אחת לדרך שבה אולי אנחנו טועים כשאנחנו מנסים להביא שאר רוח והשראה לחיים המורכבים שלנו, על ידי התנתקות מהיום יומי, הארצי. את הטעות הזו בדיוק אנחנו עושים בעוד דרכים, שכל מהותן היא נתק ההולך וגובר בינינו לבין מה שמאפשר חיים ברי קיימא בארץ ישראל, ועל פני כדור הארץ.
אלישע נבחר לנביא מכיוון שהבין שהנהגה ועשיה רוחנית יכולות להתקיים אצל מי שמנותקים מהאדמה (כמו רבו אליהו שאפילו לא הצליח למות ולהיקבר בסוף, אלא עלה בסערה השמימה) או מהקרובים להם (כמו משה שרק הלך והתרחק מאשתו וילדיו). אבל זו עבודה רוחנית שאינה מאפשרת כניסה לארץ המובטחת, לא אז ולא היום, כשנושבות רוחות של עריצות ושנאה ומעשים של הרס החיים על פני האדמה. היום אנחנו חייבים לקרוא אל ההנהגה את מי שיש בהם יכולת להתנתק מעולם של מטאפורות, ולהעמיד במרכז את מערכות היחסים שבינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין שאר החיים בעולם.
שבת שלום