כולנו זקוקים לנחמה, ואילו היא מצרך נדיר. אין להמעיט בכוחה של מילה טובה, חיבוק, מחווה של חסד או חיוך להמתיק את אתגרי הקיום היומיומי ולהקל ולו מעט על משא החיים.
נחמה, בניגוד לפתרון הבעיה או הסרת המכשול, אינה מעלימה את הקושי. היא ממתיקה אותו לרגע, מעניקה לו הקשר שבו המסר הוא "החיים ממשיכים וחזקים מהכל", והיא נושאת בחובה את ההבטחה שלא משנה מה יקרה, את תהיי בסדר. אתה לא לבד. יש סוף טוב לסיפור, והוא לא רחוק.
בקרב נבואות הנחמה של ישעיה ניתן לאתר הבטחות להעלמת הקשיים, נקמה במי שפגע בנו בעבר, וכן מסר סמוי המעודד את הקוראים/ות לפעול אקטיבית לקדם פעולות שישרו נחמה ועידוד אישי ולאומי. כזה הוא פסוק 10 בפרק ס"ב: "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם; סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן, הָרִימוּ נֵס עַל-הָעַמִּים".
הנביא קורא לעם לצאת מ"איזור הנוחות" שלו "עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים", וליצור דרכי גישה חדשים לעיר באמצעות סיקול אבנים והכנת מסילה חדשה. כיבוד הדרך, או סיקול האבנים, מתבצע על ידי סדרה של פעולות, ובראשן: הוצאת אבנים גדולות מן הדרך שעלולות להוות מכשול [פירוש רש"י, שם]. המסילה, הלא היא דרך כבושה הנוחה למעבר, היא תוצר של הרמה והגבהה של האדמה והשוואת הגומות משני צידיה [פירוש מצודת דוד, שם].
נבואת הנחמה של ישעיה קוראת לנו להפסיק להמתין שיבואו המנחמים ויאמרו: אתם לא לבד. הנחמה לא תבוא אם נשב ספונים בתוך העיר המבודדת של הכאב והמחסור ונמתין שמתי-מעט יצליחו להסיר את כל מכשולי הדרך על מנת להגיע אלינו. ישעיהו מנחה אותנו לצאת ולהסיר את המכשולים כדי שהטוב, השפע והגאולה יוכלו להיכנס. זהו הנס- זהו הדגל המתנוסס שאומר: הגעת הבייתה.
ומה בכוחנו לעשות כדי לחוש שהגאולה בוא תבוא? ראשית, אולי היא אפילו כבר ממש כאן;
אני מתפללת שנצליח לפתוח את הלב להכיר להוקיר ולהודות על ה"יש" בחיינו, לשמוח בחלקנו, ולהמשיך, יום יום, לסקל את האבנים הגדולות ולהכין את שביל הכניסה מתוך אמונה שעוד דברים טובים מחכים לנו, גם בשנה החדשה.
שבת שלום