שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי … לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ … וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה' וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ: לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל … עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה … עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים: (ישעיהו ס"א, 10 – ס"ב, 10, בדילוגים)
רוח חגיגית שפוכה על דברי הנבואה של נביא שיבת ציון המלוקטים בהפטרתנו. זו האחרונה בשלשלת שבע "הפטרות הנחמה" המגשרות בין מוצאי תשעה באב לראש השנה, בין הניסיון המפרך להתאושש מאבל החורבן הלאומי ליום המציין את ההתחדשות של כל אדם, את בואנו במפקד לפני אלוהינו, את קול הדממה הדקה שישמע בעת שמעל לכל הווייתנו ייתקע בשופר גדול.
בעייני הקוראים המסורתיים כל פרקי ספר ישעיהו היו פרי עטו והתנבאותו של ישעיהו בן אמוץ שחי כמאתיים שנה לפני חורבן ירושלים בידי הבבלים. רק המחקר והקריאה המודרניים הציבו את הנבואות המאוגדות מפרק מ' ואילך כפרי העט של נביא – כנראה שורת נביאים – שפעלו ברגעי ההתחדשות הגדולים של הדור הראשון לשיבת ציון. ובכל זאת, מעצבי מסורת ההפטרות חשו בייחודן של נבואות אלה, ובחרו בהן להפטרות הנחמה – מ"נחמו נחמו עמי" הפותח את פרק מ' ואת הפטרת השבת שלאחר תשעה באב, ועד להפטרתנו. הם העניקו לרוח ההתחדשות והתקווה, האמונה והפריחה שפיעמה בנבואות אלה את התפקיד לשאת את קהל ישראל מהאבל להתחדשות, מההכרה שהחורבן יסודו בחטא ובהשחתה, לאמונה שניתן לקומם את הברית ולבנות מחדש.
שבע ההפטרות המגיעות לשיאן ולסיומן בהפטרתנו נושאות בתפקיד זה, יוצרות רצף משלהן ואינן קשורות בהכרח לנאמר בפרשה שאליה שויכו. כל זה מגיע לשיאו בהפטרתנו. המישור הראשון שבו הדבר מתבטא הוא הלכתי-טכני. אם אמרנו שתוכן הפטרות הנחמה עצמאי ואינו כרוך דווקא בתוכן הפרשה, הרי שהפטרתנו אף אינה משויכת לפרשה ספציפית ומוגדרת. מקצב הפרשות נועד להביאנו בשבת האחרונה שלפני סוכות אל פרשת "האזינו", כדי שבשמיני עצרת נשלים את קריאת התורה בפרשת וזאת הברכה. מכיוון שמספר השבתות שלאחר ראש השנה ועד לערב סוכות משתנה משנה לשנה, פרשת השבת שלפני ראש השנה עשויה להיות פרשת ניצבים או, כמו השנה, שילוב של ניצבים-וילך. זה מקצב חשוב, המפלס את כברת-הדרך האחרונה שלקראת שמחת תורה. אבל מקצב ההפטרות משמעותי לא פחות. תהא הפרשה הנקראת בשבת שלפני ראש השנה אשר תהא, צמודה לה הפטרתנו. אחריה תבוא, בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים הפטרת "שובה" (הושע יד, ב ואילך) שתיתן לשבת מיוחדת זו את שמה.
מישור הלכתי-טכני זה הוא המסגרת לייחודה הסגנוני והרעיוני של ההפטרה. דברי הנבואה שבהפטרתנו ניחנים בפתוס ובחגיגיות העולים על כל מה שפגשנו בהפטרות השבתות הקודמות. היא פותחת בהצהרה הנלהבת שוש אשיש בה', המוחקת באחת את כל ההיבטים האחרים, הקשים והמאתגרים של החיים לפני אלוהים. היא מבטיחה שירושלים תזכה לשם חדש חפצי בה, ועבָרהּ כעיר עזובה יימחה כלא היה. היא קוראת לסלול מסילה חדשה ולהניף נס חדש לעם ולעמים. כולה גאולה נוכחת, חוגגת, בוטחת ומלאת אושר. שוֹרה על כל פסוקיה האמונה שהאתגר האחד הגדול הוא להניח ליחידים ולחברה, לעם ולעמים להניח לרוח גאולית זו לשאת אותם, לחוש בכל הווייתם את ההתחדשות והצמיחה ולהניח לאלה לכוון את דרכם. רגע לפני כובד הראש וחשבון הנפש של ראש השנה ויום הכיפורים, בעצם הימים שבהם תוקעים בשופר ונאמרות הסליחות, מציעה לנו מסורת ההפטרות את השמחה המזוקקת ביותר, את האמונה הנלהבת ביותר, את הביטחה המלאה בהתממשות התקוות ובבוא שעת הבניין ויצירה הגדולה.
אנו קוראות וקוראים את ההפטרה בימים שבהם סכנת החורבן – וכרגיל קודם כל מתוככי החברה שלנו עצמה – ניבטת כמאיימת וממשית עד מאוד. אנו שרויים בעיצומו של מאבק על דמותה של הדמוקרטיה שבנינו בעמל, בדם ותקווה. אנו מביטות בגילויי הזוועה של יהדות גזענית, אטומה, אלימה ויהירה המתיימרים להיות פרשנות ראויה ונכונה – הפרשנות הראויה והנכונה – של מורשתנו. ליבנו אינו יודע מנוח. אנו נוכחות ונוכחים כמה קל לעוות את שיבת ציון, לזהם את האמונה ולרסק את התקווה. ובהביטנו בעמים לנגד עינינו חרדות וסכנות כמעט מכל עבר, קולטות אוזנינו קולות רמים וצורמים של עבודה זרה המחשבת להכחיש את צלם האדם שבאדם. נפשנו מתקשה להיפרד מחרדת תשעה באב ולדבוק ברינתה הנשגבה של הפטרת הנחמה שלנו. קשה לנו מאוד לשׂוּשׂ באדם ובאלוהים, בעם ובאנושות. אלה התחושות והמחשבות הטבעיות לנו בימים אלה; עם אלה אנו צועדות וצועדים לקראת ראש השנה.
אבל ראש השנה הוא "יום הרת עולם", הימים הנוראים הם ימי ההתעלות האמונית הגדולה, אמונה באלוהים ובאדם. זה האתגר שלפתחנו. ובאתגר זה חיונית עוד יותר מתמיד רוח השמחה והאומה, התקווה והבניין של הפטרתנו. אלה ימים קשים שלקראת יום הדין האלוהי ולקראת ההכרעה בדבר קיומה של מערכת המשפט הארצית, שבין הקריאה לאל שיחוננו וייענה לנו "כי אין בנו מעשים", לבין המצווה הגדולה לעשות ולפעול, למחות ולחסום בגופנו את הרעה. דווקא בימים אלה אנו זקוקות וזקוקים לאמונה הרמה, לתקווה הנישאה, לשמחה ללא תנאי שמביע הנביא בפרשתנו. "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר".
שבת שלום ושנה טובה