"כֵּן, כֵּן, מִי חָלַם אָז בַּכִּתָּה,
כְּשֶׁלָּמַדְנוּ לְדַקְלֵם
"עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים"
שֶׁיּוֹם יַגִּיעַ, וְאֶהְיֶה אֶחָד מֵהֶם?"
שורות אלה כתב דן אלמגור בשיר "שומר החומות" ללהקת פיקוד מרכז בשנת 1977. שיר קליט ואהוב עד היום, המתאר שומר, חייל, עומד לבדו על החומה, מביט מאוהב בירושלים, במראותיה וצליליה, ומתפעם ממשק כנפי ההיסטוריה שהביא אותו למעמד הזה.
הציטוט המדוקלם בפזמון החוזר בשיר לקוח מפסוק בהפטרה לפרשת ניצבים (ישעיהו ס"ב, 6) ההפטרה המסיימת את שבע הפטרות הנחמה – שבע דנחמתא – בתקופה שבין תשעה באב לראש השנה., ההפטרות שתפקידן הרוחני להעביר אותנו מאבל לשמחה, מחורבן לתשובה.
פרשן התפילות דוד אבודרהם מהמאה ה-14 בספרד ביאר את רצף שבע ההפטרות ע"פ פסוקי הפתיחה שלהן כשיחה בין אלוהי ישראל ונביאיו לכנסת ישראל, היא בת ציון :
"ואומר במדרש על דרך צחות, כי תיקנו לומר בתחילת ההפטרות הנחמות 'נחמו נחמו עמי', כלומר, שהקדוש ברוך הוא אמר לנביאים נחמו נחמו עמי. על זה משיבה כנסת ישראל 'ותאמר ציון עזבני ה", כלומר, איני מתפייסת מנחמת הנביאים. … [ו]מפטירין … 'עניה סוערה לא נוחמה', כלומר הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקדוש ברוך הוא, הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומים שלנו, על זה חוזר הקדוש ברוך הוא ואומר 'אנכי אנכי הוא מנחמכם', ואומר עוד 'רני עקרה לא ילדה', ואומר עוד 'קומי אורי כי בא אורך', על זה משיבה כנסת ישראל 'שוש אשיש בה' ", כלומר עתה יש לי לשוש ולשמוח …"
לשיטת אבודרהם, לאחר שלוש ההפטרות הראשונות בהן נכשל ניסיון התיווך של נביאי ישראל, נאלץ הקב"ה להיכנס לתמונה בעצמו, ולהפציר : רוני, קומי, אורי, עד שמתרצה ומתנחמת בת ציון בששון ובשמחה. אני מתארת לעצמי שבימי אבודרהם, וודאי גם דורות רבים לפניו ואחריו, נסכה הפטרה שביעית זו חמימות בלבבות באי בית הכנסת – הבטחה לחידוש הברית, לכינון מחודש של קשרי האהבה, לא רק עם כנסת ישראל, אלא גם עם ציון וירושלים:
לֹא יֵאָמֵר֩ לָ֨ךְ ע֜וֹד עֲזוּבָ֗ה וּלְאַרְצֵךְ֙ לֹֽא יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שְׁמָמָ֔ה כִּ֣י לָ֗ךְ יִקָּרֵא֙ חֶפְצִי־בָ֔הּ וּלְאַרְצֵ֖ךְ בְּעוּלָ֑ה כִּֽי חָפֵ֤ץ ה' בָּ֔ךְ וְאַרְצֵ֖ךְ תִּבָּעֵֽל׃ (ישעיהו ס"ב, 4)
לאורך הדורות הדהד בקהלי תפוצות עמנו הנידח חלום פיוס הנאהבים הזה. אבודרהם שרטט אותו בקווים רומנטיים. מאתיים שנים לפניו עשה זאת יהודה הלוי בארוטיקה של ממש:
"יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי? … תְּנָה עֻזְּךָ לִי, כִּי לְךָ אֶתְּנָה דוֹדַי!"
כל שירי החיזור והגעגוע, לאורך הדורות, כאילו נענים לקריאה המופיעה בהמשך אותו פסוק מדוקלם וזה שאחריו: "עַל חֽוֹמֹתַ֣יִךְ יְרוּשָׁלַ֗͏ם הִפְקַ֙דְתִּי֙ שֹֽׁמְרִ֔ים כׇּל הַיּ֧וֹם וְכׇל הַלַּ֛יְלָה תָּמִ֖יד לֹ֣א יֶחֱשׁ֑וּ הַמַּזְכִּרִים֙ אֶת ה' אַל דֳּמִ֖י לָכֶֽם׃
וְאַֽל תִּתְּנ֥וּ דֳמִ֖י ל֑וֹ עַד יְכוֹנֵ֞ן וְעַד יָשִׂ֧ים אֶתְ ירוּשָׁלַ֛͏ם תְּהִלָּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃" (ישעיהו ס"ב 6-7).
אלפיים שנות הפצרות תחנונים ותפילות עשו את שלהן. לא נתנה העזובה דֳמִי למאהבהּ, והנה הוא שב שׂם ירושלים תהילה. שוב חומותיה אינן חלום ערטילאי אלא מראה מוכר ומוחשי. חלום הפיוס העתיק הפך למציאות יום-יומית, ולנוכח מציאות זו נפגם משהו בעוצמתה של ההפטרה השביעית. הנחמה חמקמקה ואיני מצליחה לאחוז בה. צורמים לי יותר מכול דווקא דימויי הרומנטיקה והארוטיקה שבה:
כִּֽי יִבְעַ֤ל בָּחוּר֙ בְּתוּלָ֔ה יִבְעָל֖וּךְ בָּנָ֑יִךְ וּמְשׂ֤וֹשׂ חָתָן֙ עַל כַּלָּ֔ה יָשִׂ֥ישׂ עָלַ֖יִךְ אֱלֹהָֽיִךְ׃ (שם, 5)
נִשְׁבַּ֧ע ה' בִּימִינ֖וֹ וּבִזְר֣וֹעַ עֻזּ֑וֹ אִם אֶתֵּן֩ אֶת דְּגָנֵ֨ךְ ע֤וֹד מַֽאֲכָל֙ לְאֹ֣יְבַ֔יִךְ… (שם, 8)
אִמְרוּ֙ לְבַת צִיּ֔וֹן הִנֵּ֥ה יִשְׁעֵ֖ךְ בָּ֑א … וְלָךְ֙ יִקָּרֵ֣א דְרוּשָׁ֔ה עִ֖יר לֹ֥א נֶעֱזָֽבָה׃ (שם, 11-12)
האל הגואל, החתן הבועל, המופיע בגאון רב ומביס את כל מתחריו, מאמץ חזרה לחיקו וחפץ באותה עזובה, עושה לה טובה. כשאני נתקלת בסיפור רומנטי מהז'אנר הזה בטלוויזיה אני מעבירה תחנה.
אבל לא רק העניין המגדרי מרחיק אותי מחזון הגאולה הזה. בחלקה השני של ההפטרה מפנה הנושא הרומנטי מקום למקור תשוקה גדולה לא פחות: ניצחון המלחמה על בני אדום הנרמסים ומדממים:
כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה׃ וְאָב֤וּס עַמִּים֙ בְּאַפִּ֔י וַאֲשַׁכְּרֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְאוֹרִ֥יד לָאָ֖רֶץ נִצְחָֽם׃ (ס"ג, 4-5)
ונדמה שגם חלום עתיק זה הוגשם, כמו שומר החומות שוב יש מי שנלחם.
לשבת האחרונה לפני ראש השנה הקרוב, הבא עלינו לטובה, אני נושאת תפילה שישתנו גם חלומותינו ותפיסותינו לגבי מהות הגאולה. אולי נמצא בישעיהו בשורות אחרות, אולי התקווה הגדולה מכולם היא דווקא לנורמליות פשוטה כמו "וְנָתַ֨ן לָכֶ֧ם אֲדֹנָ֛י לֶ֥חֶם צָ֖ר וּמַ֣יִם לָ֑חַץ וְלֹא יִכָּנֵ֥ף עוֹד֙ מוֹרֶ֔יךָ וְהָי֥וּ עֵינֶ֖יךָ רֹא֥וֹת אֶת מוֹרֶֽיךָ׃ (ישעיהו ל', 20 ).
ואם כבר לאותות ומופתים נייחל, שיהיו כאלה השׂמים קץ לכיבושים רומנטיים ולניצחונות מלחמה, אותות ומפותים של מגדלים נופלים, של עלית השכינה – "וְהָיָ֤ה אוֹר הַלְּבָנָה֙ כְּא֣וֹר הַחַמָּ֔ה וְא֤וֹר הַֽחַמָּה֙ יִֽהְיֶ֣ה שִׁבְעָתַ֔יִם כְּא֖וֹר שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים בְּי֗וֹם חֲבֹ֤שׁ ה' אֶת שֶׁ֣בֶר עַמּ֔וֹ וּמַ֥חַץ מַכָּת֖וֹ יִרְפָּֽא׃" (שם, 26)
אולי לכך התכוון דן אלמגור שומר החומות בסוף השיר:
"אוֹר הַיָּרֵחַ בִּמְלוֹאוֹ
שׁוֹטֵף חוֹמוֹת וּשְׁעָרִים.
מָתַי יָבוֹא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ
לֹא נִזְדַּקֵּק עוֹד לְשׁוֹמְרִים?"