קישורה של הפטרה לפרשה כזו או אחרת עשוי להיות מורכב או פשוט, מפורש או רמוז, חד ממדי או רב משמעי. הבחירה שכהפטרה לפרשת "נשא" ישמש סיפור הבשורה על לידתו הצפויה של שמשון נראית פשוטה וחד משמעית. מבין ענייניה השונים של הפרשה בולט הדיון בנדר הנזירות, במהלכה ובהלכות סיומה של תקופת ההינזרות, ושמשון הוא הנזיר המפורסם ביותר, מי שנזירותו, שברונה ושיקומה נוטלות חלק מרכזי בסיפור חייו ובפעלו. מה פשוט וברור יותר אפוא מההכרעה להצמיד לפרשה את סיפור בשורת הולדתו, שבו נוטלת מקום כה מרכזי המצווה לגדלו מלידה כנזיר אלוהים. ואולם, הצמדה זו מבליטה דווקא את הפער הבלתי ניתן לגישור בין רעיון הנזירות של התורה לדמות הממשית של הנזיר האחד המתואר בהרחבה במקרא. שהרי התורה מדברת על מי ש "יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" (במדבר ו, ג); היינו על מי שיכריע בדעה צלולה להיעשות נזיר לתקופה קצובה. ואמנם, "בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ" של הנודר, הוא יערוך טכס, הכולל הבאת קרבן חטאת (אולי קרבן המכפר על החטא שבעצם הבחירה להינזר מהנאות הגוף והחיים המותרות לנו), ובכך יחדל להיות נזיר וישוב להיות כאחד האדם. הנזירות תיוותר בשבילו זיכרון-עבר, חוויה ששוב אינה מעצבת את הווה-חייו. ההפטרה מדברת על מציאות שונה בתכלית. הנזיר המדובר בה הוא מי שהמלאך המכריז על לידתו הצפויה לאמו העקרה ציווה על נזירותו. "הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ
וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן. וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא. כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן
וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים י"ג, 4-5). זו נזירות של מי שנבחר להיות נזיר, בשום אופן לא של מי שבחר בה. היא תלווה את הנזיר ותעצב את חייו מלידה עד מוות ממש. היא שילוב עדין של גורל וייעוד. לא הוא "הפליא" לנדור, אלא מי שהעיד על עצמו ששמו הוא "פלאי" הוא שהטיל עליו את הגורל ואת משימת חייו. עוד מראשית עוברותו הוא מצוּוה להחל להושיע את ישראל כנזיר.
פער זה בין מושג הנזירות של הפרשה לבין נזירות-שמשון המעוגנת בדברי ההפטרה, מבליט את מוזרותו ואת ייחודו של סיפור שמשון כולו. ניחוח מיתי עז מלווה סיפור זה, תערובת חריפת-טעמים של האישי והפלאי עם ההיסטורי והציבורי, של היצר העז עם השליחות המכוונת. כרקע קצר לסיפור ההפטרה, רקע שאף לא נכלל בה, מופיעה האמירה בדבר מאבק ההישרדות של ישראל כנגד הפלישתים הלוחצים אותם "ארבעים שנה". על רקע זה צומח סיפור אישי מאוד, חריג מאוד, מפורט מאוד של בשורת הלידה, שרוחו וטעמיו תואמים מאוד את מלוא מהלכם של סיפורי חייו של איש זה.
שלא כדרכו הרגילה של הסיפור המקראי, ההפטרה מרבה בפרטים ובחזרות, בשיחה ובפרשנות. על גיבורי הסיפור איננו יודעים מלכתחילה כמעט דבר; גם לא נשמע עליהם דבר אחרי שירד המסך על סצנה זו. שמו מנוח; הוא "ממשפחת הדני", מצרעה. אפילו את שם הוריו או את עיסוקו אין מספרים לנו. לא כל שכן, האם היה צדיק או רשע, חכם ומלומד או בור ועם הארץ. לאישה, שתפקידה בסיפור מכריע ודמותה זוהרת באור יקרות אל מול חיוורון דמותו של בן זוגה, אין אפילו שם (המדרש ייחס לה את השם צללפונית, בבא בתרא צא ע"א). על ייחוס או על פרטים אחרים אין לדבר כלל. וכאמור, אחרי שירד המסך על פרשת לידתו של שמשון, יוזכר שם אביו רק בעת קבורתו של הגיבור הנופל (שופטים טז, לא). אבל באותם ימים של בשורת הלידה אנחנו פוגשים אותם באורח אינטימי מאוד, לומדים הרבה על אופיים ועל מערכת היחסים ביניהם. זהו כנראה מרכיב חיוני בקידום העלילה הפרועה. חיוניים לא פחות הרמזים העבים הפזורים בסיפור ומערערים את תיאור ההתרחשות והיחסים, ומאיימים לקעקע אותו.
עקרותה של האישה מוצגת כעובדה מוגמרת, ובאורח ניטראלי כמעט. אם בני הזוג סבלו מכך ואם התפללו לאל שיינתן להם זרע, איננו יודעים. על רקע סתמי זה מתרחשת לפתע פגישה בין האישה, המצויה בגפה, לבין "מלאך ה'" הנראה אליה. הוא יודע בדיוק מה מצבה, מודיע לה שלמרות עקרותה תהרה ותלד בן ומצווה עליה ציוויים מרחיקי לכת באשר לתקופת הריונה המתחילה באותו רגע ממש. מה חשבה האישה ומה חשה, קשה לומר. מכל מקום, היא נוהגת כמי שאינה יודעת בבטחה מי ומה הוא זה הנראה אליה. היא מתארת אותו כ"אִישׁ הָאֱלֹהִים" שַ"מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד". בסיפורה, האיש "בא אליה". האם ביטוי זה, המשמש כרגיל במקרא לתיאור יחסי מין, מרמז לכך שמה שאירע ביניהם הרחיק לכת הרבה יותר מאשר הענקת בשורה וציווי גרידא? או שמא לא ארע דבר מעבר למסופר, והביטוי שבו נקטה האישה הסגיר רק התרגשות ארוטית גדולה שחשה ברגעי הבשורה על הריונה? ומה חשב מנוח על סיפורה של אשתו? מה היו סערות נפשו, כשעתר לאל ש'איש האלוהים' ישוב ויורה להם כיצד עליהם לגדל את הנער? האם רצה לראות במו עיניו מי הוא זה שחדר באורח כה חריף אל דלת אמותיהם של יחסיו האינטימיים עם אשתו? האם חשד שלא סיפרה לט את מלוא האמת על הריונה?
זמן מה, לאחר מכן שוב מיהרה אליו אשתו. הפעם הזמינה אותו להצטרף אל מפגשה השני עם האיש ההוא, ששוב בחר "לבוא" אליה בהיותה בגפה. מנוח הולך "אחרי אשתו", ובהגיעם הוא שואל "האתה האיש". מה ביקשה שאלתו לשאול? מה ייסר את נפשו? תהיות עמומות אלה טוֹות קשר הדוק לעוד ממד מרכזי בפרשתנו, לדיון המפורט והבעייתי באישה הסוטה. הרי בכך המדובר שם, באיש החושד שאשתו קיימה יחסי מין עם אחר, אך אין בידו עדות ואינו יודע לאמתו-של-דבר האם חשדו מוצדק או שמא קנאת שווא תקפה אותו. שם, בטכס הנורא והקשה שעורך לה הכהן כדי לברר האם היא אכן "נטמאה", מביא המקנא מנחת-קנאות. בסיפור המסופר בהפטרתנו, מנוח שאינו משוכנע כלל שהאורח המבשר הוא מלאך, מבקש להאכילו גדי עזים. רק כשהאורח יסרב, יעשה "פלאים" בגדי, יעלה אותו על המזבח וייעלם "בלהב המזבח", רק אז יידע מנוח את שאשתו הבינה כבר מזמן, שזהו מלאך ה'. מנוח נותר אחוז חרדת מוות, שמא יהרוג אותם האל משום שראו אותו, חרדה שרק אשתו תדע להפיג מעט בתבונתה ובהבנתה את ממדי הסיטואציה. ואילו הקוראים נותרים עם תהיותיהם, האם לא בצבץ אל מעל לפני הקרקע לנגד עיניהם ביטוי עמום נוסף לרעיון המובע בפרשת בראשית בדבר בני האלוהים ה"לוקחים" את בנות האדם ומולידים מזיווג זה את "הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם הגיבורים אשר מעולם אנשי השם" (בראשית ו, ד).
מעל ומעבר לממד פלאי-מיתי זה, חשוב עוד הרבה יותר מעניינה המפורש של הנזירות, הוא הממד השלישי המקשר את ההפטרה לפרשה, והפעם באורח ניגודי. חלקה הראשון של הפרשה מתמקד בהמשכו של המפקד הגדול של ספר במדבר, זה שענייניו אכלסו את רוב רובה של הפרשה הקודמת. המפקד – בחלק הכלול בפרשתנו מדובר בקבוצות עילית ייחודיות של כוהנים – הוא התשתית לסדר הממלכתי, לארגונו של העם וליצירת מערך הנהגה וממשל, ממסד וסדר. בלא הנתונים הדמוגרפיים, בלא הצבת המנהיגות וחלוקת התפקידים בתוכה, דינה של החברה הוא אנרכיה ואבדון. המסע במדבר – שאנו מצויים בראשית שנתו השנייה – מחייב ארגון, מותנה ביכולת להניע המוני בני אדם בצורה מסודרת ואחראית, מובנית וממושטרת. זאת, ממש כשם שהמערך המאורגן של בחירות, המעוגן בדמוגרפיה וברישום מהימן, בספירה קפדנית ובציות לחוק, הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה המודרנית. גם זו של ישראל. צריך שתיבחר הנהגה. צריך להיאבק על דמותה של ההנהגה הנבחרת. יש ולא מספיקה לשם כך פרשה אחת, ונדרשת שיבה והשקעה חוזרת של זמן, נחישות ומאמץ הציבורי במעשה הבחירה. אכן, לא אחת זהו מאמץ סיזיפי, שאינו מותיר מקום לאדישות, לבריחה מאחריות, להסתתרות נוחה מאחורי מסך של ייאוש וציניות. המנהיגות שתצמח ממנו, היא שתכריע במידה רבה מאוד – לטוב ולרע – את גורלה, איכות ודרכה של החברה. של כל חברה, ועל אחת כמה וכמה של בית-חיינו כאן בישראל. נתבעת מכל אחת ואחד מאתנו אמונה במחנה ישראל, תודעת מִצווה של מתפקדות ומתפקדים, נכונות מלאה להתייצב, הבנה מעמיקה שעוד רבה הדרך, עוד רבה המלאכה.
אבל המפקד הוא רק פן אחד של ההתייצבות ושל ההנהגה. מעבר לו ניצבים פנים אחרות, חיוניות לא פחות. בשבוע שעבר הציבה המסורת אל מול פרשת המפקד הגדולה את דברי הנביא "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר … בְּנֵי אֵל חָי" (הושע ב, 1). אפשר ואפשר שבהוויה המשותפת שלנו – כיהודים וכבני אדם – יתבטא משהו שהוא מעבר לספירה האנושית, מעבר למפקדים ולבחירות המעשיות. אכן, כל כברת דרך שנו צועדים מושתתת על היכולת לספור ולעצב כלים אנושיים ומעשיים לפילוסה; אולם הדרך עצמה, אפשר ותהא נישאה על אלה, אפשר ותשרור מעל ומעבר לספירה זו. אפשר ונשכיל להיות בני אל חי. אפשר ודרכנו תוביל אל תחתית ההר שממנו ייגלה לנו הקול האלוהי המצווה והמעניק משמעות לחיינו.
השבוע מביאה ההפטרה מבעד לממד המיתי ולתהיות הכרוכות בסיפורם האישי של הוריו של שמשון, את שלל דמויותיה של הנהגה נוספת, כזו שאינה מעוגנת בהכרח במספר ובבחירה, במעמד החברתי-כלכלי ובכוח הפוליטי. שהרי בסופו של דבר, עיקר מה שיש לסיפור לומר לנו אינו הממד הפלאי והמיתי, הערפילי והארוטי. תכלית כל אלה הוא ההבטחה הגדולה שהילד הזה "יחל להושיע את ישראל", שהוא יפעל – ואפילו מבלי דעת, כפי שמרמזים סיפורי חייו הצבעוניים לא פחות של האיש שמשון – להקל מעל החברה כולה את עול השעבוד ואת לחץ הרדיפה. דווקא סיפוריהם של חריגים כשמשון וכיפתח, פותח פתח להתבוננות במגוון דרכי הנהגה, במנעד סוגי אחריות, במרחב גדול של עשיות חברתיות, המצויות מעבר לפעולתן ולחדלונן של ההנהגות הפוליטיות המקובלות, מעבר לכוחם של הנבחרות והנבחרים ב"מפקדים" השונים, מעבר לתפקיד הרשמי של כל אחת ואחד מאתנו. זהו סיפורן של הנהגות המתייצבות במישרין מכוח תודעת המצווה, מכוח האחריות, מהעמידה נוכח החובה לעשות טוב ולהביא את הטוב. יהיו אשר יהיו סיפורי צמיחתן של הנהגות אלו, תבקע אחריותן כאשר תבקע, תספר עליהן ההיסטוריה את אשר תבחר לספר, השאלה המכרעת היא האם יתקיים בהן הכתוב בהפטרתנו: "וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה … וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה' … וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ".
שבת שלום