פרשת השבוע, פרשת מקץ, כמוה כפרשת וישב שנקראה בשבוע שעבר, פותחת בחלומות. גם הפטרת פרשת מקץ (הלקוחה מספר מלכים א') פותחת בחלום. כולם חולמים: יוסף חולם, שר המשקים ושר האופים חולמים, פרעה חולם, המלך שלמה חולם. ואם אך נשוב בזכרוננו לפרשת ויצא שקראנו לפני שלושה שבועות, נמצא, כי גם היא פותחת בחלום: חלום יעקב בבית אל.
בפרשת וישב חולם יוסף פעמיים. הוא מספר את שראה בחלומו לאחיו ואלה מוסיפים שנאה על שנאתם אליו. ומה חלם יוסף? הוא ראה בחלום כי האלומות שעשו אחיו בשדה השתחוו לאלומתו. עוד הוסיף וראה, כי השמש, הירח ואחד-עשר כוכבים משתחווים לו. בשל חלומותיו משליכים אותו אחיו אל הבור ולועגים לו: "ונראה מה יהיו חלמותיו" (בראשית ל"ז: כ). אך "בעל החלומות הלזה", כפי שכינו האחים את יוסף, האיש שהושלך לבור ונמכר לישמעאלים בגלל חלומותיו המרגיזים, עולה לגדולה בגלל חלומותיהם של אחרים. בבית הכלא במצרים הוא פותר חלומות לשניים ממשרתי פרעה. וכאשר חולם המלך המצרי שני חלומות מטרידים מוזמן יוסף לפותרם ונעשה לאדון כל ארץ מצרים. חלומותיו של יוסף הביאו אותו למצרים. כשרונו לדעת פשר החלומות של אחרים הוציא אותו מן הכלא ועשה אותו למשנה למלך על כל מצרים. כשרון זה הביא, בסופו של דבר, להתגשמות חלומותיו שלו עצמו: אחיו יורדים מצריימה ומשתחווים לו, כמו שנאמר בפרשת השבוע: "ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה" (בראשית מ"ב: ו). מציאות וחלום מתערבבים בסיפור המקראי. חלומו של יוסף מתגשם. הוא עולה לגדולה נגד רצון אחיו ובלא שיעקב אביו יאמין שכך יקרה; חלומותיהם של שר האופים ושר המשקים מתקיימים, כפי שפתר להם יוסף: האחד מוחזר למלא את תפקידו והשני נתלה; חלומותיו של פרעה מתרחשים בתוך ההיסטוריה, שוב על פי פתרונו של יוסף; שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות בצורת פוקדות את ארץ מצרים. הפרשה מגדירה את התגשמות החלום במציאות במלים שאומר יוסף לפרעה: "את אשר האלוהים עשה הראה את פרעה" (בראשית מ"א: כט). כלומר: החלום הוא מפתח להבנת מהלך המאורעות בהיסטוריה. כל מי שיודע את פשר החלומות יודע גם את מהלכם האלוהי של דברי הימים.
לכאורה, ניתן ללמוד מן הסיפור המקראי, כי מי שניחן בכשרון יוצא דופן לחזות את העתיד על פי חלומותיו וחלומותיהם של אחרים, יכול לצפות מראש את עתידם של בני ישראל. כך עולה גם מן הדברים ששומע יעקב מאלוהים [דרך אגב, שוב "במראות הלילה"!] לפני רדתו מצריימה לפגוש את יוסף שעלה לגדולה: "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה" (בראשית מ"ו: ד). על פי מה שמראה אלוהים ליעקב, סיפור מכירת יוסף וירידת יעקב ובניו מצריימה כולל בתוכו מראש גם את יציאת מצרים וגם את העלייה המחודשת לארץ ישראל אחריה.
החלומות בפרשת השבוע כוללים, אפוא, לא רק את מה שמתגשם במציאות המתוארת בסיפור המקראי המתרחש לעינינו, אלא גם סיפור עתידי נוסף שאמור להתממש רק בעתיד הרחוק.
זאת היתה אכן, דרכו של המדרש: לפרש את חזיונות העבר ואת התגשמותם, בהווה נתון כלשהו, גם כמפתח לעתידות מרוחקים בזמן ובמקום. אומר המדרש על המלים מן הפרשה שקראנו קודם: "את אשר האלוהים עשה הראה את פרעה": "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, אין מחשבותיו של הקדוש ברוך כמחשבות בשר ודם. כיצד? השבטים [בני יעקב] היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף עוסק בעבודתו, ויעקב אבינו עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה עסוק ליקח לו אשה [בת שוע] והקדוש ברוך הוא היה עוסק- בורא אורו של מלך המשיח. קודם שלא נולד המשועבד הראשון נולד הגואל האחרון."
לא אחי יעקב, שהיו עסוקים בקנאתם באחיהם, לא יוסף, אף שפענח חלק מן הצפוי לבני ישראל במצרים, לא יעקב, שאפילו לא ידע מה ארע ליוסף במצרים, ולא יהודה, שביקש לשאת אישה. איש מהם לא העלה על דעתו, כי מהלכה האמיתי של ההיסטוריה, זה הידוע רק לאלוהים, הוא ספור הגלות והגאולה של עם ישראל לדורותיו. יוסף הוא, לפי המדרש, "המשועבד הראשון" ואילו "הגואל האחרון", משיח בן דוד, הוא יוצא חלציו של יהודה שנולד לו מכלתו תמר. "את אשר אלוהים עשה הראה את פרעה": פירוש המדרש למלים האלה הוא, כי יוסף ראה רק חלק קטן מן התמונה ההיסטורית השלמה. הוא פענח רק את הקטע הקשור בשנות הרעב הצפויות, לא מעבר לכך. הקורא במדרש, לעומת זאת, יכול לראות את מה שנמנע מיוסף. דרך זו של הבנת פסוקי המקרא נראית למתבונן בן זמננו אנאכרוניסטית. אולם זאת דרכה של פרשנות המקרא, הן היהודית הן הנוצרית, מאז ימי הבית השני ועד לעת החדשה.
יש בדרך הקריאה הזאת משהו ערכי שכדאי לנו ללמוד: מי יכול לדעת מראש לאן מוליכה אותנו ההיסטוריה? מי יכול לפרש נכון את חלומותינו וחלומות הזולת? במדרש מסופר כי לפני שזומן יוסף לפענח לפרעה את חלומותיו, פתרו לו אותם כמה מיועציו. אולם כיון שפתרונם לא נראה למלך מצרים, והוא ביקש לשמוע פתרון נוסף. הפתרון הנכון הוא זה העולה בקנה אחד עם האופן שהשומע מבין ומן היכולת שלו להזדהות עם הפותר. אלא שלכל אחד ולכל אחת מאיתנו הבנה אחרת והזדהות שונה. מכל מקום, יוסף אמנם ידע לפתור כמה חלומות, אף היטיב לחזות מציאות שהתגשמה בזמנו ובמקומו. אלא שאפילו הוא לא חזה מציאות מורכבת יותר, מרוחקת במקום ובזמן. בפרשת מקץ מתגלה יוסף לא רק כמי שניחן בכשרון אלוהי לחזות את העתיד, או לפענח את הצפנים המסתירים את סודותיו. אלא גם כקוסם מקצועי, מי שמנחש עתידות באמצעות גביע כסף: "הלא ידעתם כי ינחש איש אשר כמוני" (בראשית מ"ד: טו). הוא עורך לאחיו הצגה מדהימה ומפתיע אותם במה שהוא יודע עליהם.
לשומע בן זמננו מציעה פרשת מקץ שיעור חשוב בחיים הפוליטיים: גם הטוב שבמנהיגים, אפילו זה, שכמו יוסף נבחר מטעם האל למלא שליחות מסוימת, מוגבל בהבנת העתיד. יתירה מזאת: חלומות נפתרים על פי רצון השומע ולא רק על פי כוונת מי שמתיימר לפתור אותם.
שבת שלום!