במה מדליקין? – שואלים חכמי המשנה בפרק ב' במסכת שבת, ומפרטים את סוגי השמנים שראוי להדליק בהם את נר השבת וכאלה שלא. בסופו של דיון המפרט את סוגי השמנים השונים, החכמים מתירים להשתמש בכל סוגי השמנים: וַחֲכַמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים: בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין בְּשֶׁמֶן אֶגוֹזִים בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת בְּשֶׁמֶן דָּגִים בְּשֶׁמֶן פַּקוּעוֹת בְּעִטְּרָן וּבְנֵפְט.. (משנה שבת ב', א)
אבל רבי טרפון מתעקש על דעת יחיד וגורס: אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבַד. (שם, ב' ב)
דעת החכמים הזכירה לי את העדות של אמי שסיפרה שבביתם בעיראק היו מדליקים נרות חנוכה בשמן שומשום. הסיבה היתה ששמן זית היה נדיר ויקר, בעוד ששמן שומשום היה נפוץ וזול (מפתיע במיוחד, והפוך מהמציאות המוכרת לנו בארץ היום, כאשר מחירו של שמן שומשום מעל 70 ₪ לליטר, פי שתיים ממחיר שמן הזית).
חזון מנורת הזהב של זכריה המופיעה בהפטרה לשבת (ראשונה) חנוכה, מעלה בדמיון שתי תמונות מרהיבות ועוצמתיות. הראשונה שבהן היא תמונתו של יהושע הכהן הגדול, שבגדיו הצואים מוסרים מעליו ומלאך אלוהים מלבישו בבגדי כהונה מפוארים, והשנייה: תמונת מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים שעצי הזית מזינים אותה: " וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ". (זכריה ד 3)
רש"י, כמו פרשנים אחרים על הפסוק, מציירים תמונה שעולה על כל דמיון: משני צידי המנורה עומדים שני עצי זית הנמסקים ונעצרים מאליהם, והשמן שמופק מהם זורם לגולה וממנה לצנתרות המזינות את הנרות:
"כמין עריבות ועדשים של בית הבד שהם עומדים אצל הזיתים והזיתים נחבטים מאיליהם לתוך הצנתרות ומתחממות שם כבמעטן ונעצרים שם בבית הבד והשמן נופל לתוך הצנתרות ומהצנתרות לתוך הגולה ומהגולה אל המוצקות ומהמוצקות אל הנרות והמוצקות והנרות." (רש"י על המקום)
לא רק התמונה עולה על כל דמיון, אלא גם הפירוש שמעניק לה המלאך המראה לנביא את תמונת המנורה ועצי הזית: וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת. (זכריה ד 6 )
אם כך, לא כמו בסמל שהתקבל בשנת 1949 כסמל מדינת ישראל ולא כמו בשיר הילדים של רפאל ספורטה, 'מנורה וענפי זית', חזון המנורה מזכריה מתאר מנורה המוקפת משני צידיה בעצי זית ממש!
וכך, הצירוף של עצי הזית בחזון המנורה וימי החנוכה שאנחנו בעיצומם מזמנים לנו הזדמנות לדבר בשבחי עץ הזית.
עץ הזית הוא מן העצים הנזכרים ביותר בתנ"ך. השמן המופק ממנו מופיע שלישי בסדר מזונותיו הבסיסיים של האדם: "הדגן, התירוש והיצהר". ברשימת שבעת המינים הוא מופיע כאחד המינים המאפיינים ביותר של הארץ, ועל שמו היא נקראת "אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן" (דברים ח'), ותקופת קטיף הזית, המסיק, נזכרת כאחת מארבע העונות החקלאיות החשובות בארץ ישראל: "יצא קציר שעורים ונכנס קציר חטים, יצא קציר ונכנס בציר, יצא בציר ונכנס מסיק". (ירושלמי מסכת יבמות פרק טו הלכה ב)
החשיבות של עץ הזית ותנובתו מהווים את הבסיס לישיבת העם בארצו: רִבִּי בְּרֶכְיָה בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וְלָמָּה כְּתִיב אֶרֶץ אֶרֶץ שְׁנֵי פְעָמִים. לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁאֵין הַבַּיִת עוֹמֵד אֵלָּא עַל שְׁנֵי דְּבָרִים הַלָּלוּ [=זית ותמר] (ירושלמי ביכורים פ"א ה"ג)
במקרא נזכר הזית בעיקר בזכות השמן האיכותי המופק ממנו, שמשמש למאכל, למאור, לסיכה, למלאכת הקודש בבית המקדש ולהמלכת מלכים.
בשל החשיבות הגדולה המיוחסת לזית, נאסר להסיק את המזבח בבית המקדש וכן תנורים ביתיים בעצי זית:
"כָּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִין לַמַּעֲרָכָה, חוּץ מִשֶּׁל זַיִת וְשֶׁל גֶּפֶן" (משנה תמיד ב' ג)
החכמים גם מזכירים את עץ הזית כחלק בלתי נפרד מנוף הארץ, הנוף שבתוכו גם התרחש תלמודם העמוק והמסתורי ביותר. כך נאמר על רבן יוחנן בן זכאי ותלמידו, רבי אלעזר בן ערך: "פָּתַח רַבִּי לְעָזָר בֶּן עָרָךְ וְדָרַשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. יָרַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי מִן הַחֲמוֹר וְנִתְעַטַּף בְּטַלֵּיתוֹ, וְיָשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם עַל גַּבֵּי הָאֶבֶן תַּחַת הַזַּיִת. (תוספתא חגיגה, פרק ב' הלכה א)
ומה יש לנו ללמוד מעץ הזית – בהקשר של חנוכה ובכלל?
אני מבקשת להתחיל בחוויה אישית: כאשר התגוררנו מספר שנים בארצות הברית התעוררה בכל שנה מחדש השאלה: איך חוגגים את חנוכה עם ילדים, כאשר הסביבה כולה ספוגה בסממני חג המולד – הקישוטים הנשקפים מחלונות הבתים, השירים והמוסיקה, הירידים, מרכזי הקניות כולם התקשטו בצבעי ירוק ואדום, ועצי האשוח הוצבו מוארים ומלאי קסם מפתה.
שאלתי את עצמי: מה התשובה שלנו לירוק העד המהודר?
אחרי מחשבה וחקירה הגיעה התשובה: עץ הזית.
לא במקרה נקבע חנוכה לא רק לימים הקצרים והחשוכים בשנה, אלא גם לתקופת המסיק. חנוכה בהקשר הארצישראלי הוא למעשה חג המסיק, כשם ששבועות הוא חג הקציר וסוכות – חג האסיף. ייתכן שעם השנים של הניתוק מהארץ הקשר בין השניים אבד, אבל מי שחי במציאות הישראלית מודע היטב שאנחנו נמצאים כעת בעיצומה של עונת המסיק והכבישה של שמן הזית.
מרגע זה נוספו לצד החנוכייה שלנו ענפי זית והם גם קשטו את חלונות הבית.
ההשוואה בין ירוק העד לענפי הזית הדגישה בעיני את האיכויות הייחודיות של עץ הזית.
בעץ הזית קיים יופי נסתר, יופי פנימי. החספוס של הגזע מסתיר את יופיו של העץ שנחשף כאשר חותכים את העץ ומגלים את פנימיותו. דבר דומה קורה עם הפרי: על פני השטח כל שרואים הוא פרי קטן, מר, עלוב למראה (זה לא תפוח עסיסי סמוק לחיים). אבל כאשר כובשים את הפרי – אם לשמן אם למאכל – מתגלה האיכות המופלאה שטובה למאכל, למאור, לתרופה, לסיכוך. האיכות והייחוד של עץ הזית דורשת גילוי. היא מכוסה בחספוס של הגזע, באפרוריות הדהויה של העלווה, והצורה המעוותת משהו של העץ, בעליבות של הפרי. ועם זאת, כאשר שמים את כל זה ביחד, כל התכונות הללו של עץ הזית מצטרפים יחד למראה של נוף קדומים, שמסמל – אולי יותר מכל – המשכיות, שורשיות, אחיזה בקרקע וחיבור אל האדמה. בסיפור שלנו כעם, הזית מסמל אולי יותר מכל דבר אחר את הארצישראליות הפשוטה, הטבעית, הצנועה, זו שמבקשת לשבת בארץ בשלווה ולצמוח מתוך קרבה למקום ושאיפה בלתי נלאית לשלום.
האגדה על המלך שלמה ועץ הזית מסמלת היטב את האיכות הנסתרת והייחודית של עץ הזית:
ביום מותו של שלמה המלך ירד אבל כבד על העולם. התאבלו חיות השדה ואף העשבים והעצים. יותר מכולם התאבלו עצי הפרי – התאנה, הרימון, והגפן. לאות צער, השירו את עליהם הירוקים ועמדו בשלכת. גם הזית, מלך עצי הפרי, נעטף באבל כבד. חלל נפער בתוכו ובגזעו העבה והחסון נחרשו קמטים עבים כמקלעת; אך ענפיו המשיכו ללבלב והיו מכוסים בעלווה ירוקה-כסופה. הסתכלו העצים על הזית, ראו את חיצוניותו ותמהו: "אתה, מלך העצים, הכי לא נאה לך להתאבל על מות המלך שלמה?"
ענה הזית ואמר: "אתם השרתם את עליכם למען ייראה צערכם ברבים, ואילו אני צערי עמוק וכמוס בליבי."
כמו השמן הזהוב והטהור הנכבש מעץ הזית, כך מזמֵן עבורנו חג החנוכה לחצוב מתוך החשיכה ניצוצות של אור, של תעוזה, של קדושה, ולצרף אותם יחד למהלך שיש בו המשכיות ושותפות וערבות, מתוך רצון עמוק לעשות טוב ולהביא שלום לעולם.
המנורה מתוך כתב יד של תנ"ך ליסבון, מאה 15
שבת שלום וחנוכה שמח