"רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'.
וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ.
(זכריה ב, יד-טו)
וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה
וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ …
וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת."
(זכריה יד, ד; ו)
תפילות חג החנוכה מציבות למסורת היהודית שורה של אתגרים. מלכתחילה היה החג "בלתי מאוזן", מוזר בתכניו ההלכתיים וחריג בעיבוד משמעו ההיסטורי והערכי. לא יוחדו לו כל מסכת או פרק במשנה, והטקסטים המכוננים את ההיסטוריה שלו ואת משמעותו הודרו אל מחוץ למקרא ולא חדרו אל ספרות חז"ל. אולי גרם לכך רצונם של חכמים – אחרי האסונות שהמיטו המרידות ברומאים – לשכך את להט המרד וההתנגדות לתרבות ולשלטון הזרים. מכל מקום, מקורותיו ההיסטוריים הודרו אל מחוץ לספרות חז"ל. רק זעיר פה זעיר שם דובר בו, במצוותיו ובמשמעו. גם הלכותיו בלתי מאוזנות בעליל. בכל ימי החג 'גומרים את ההלל' (קוראים הלל שלם בלא דילוגים), אך לבד מכך ולבד ממצוות הדלקת הנרות בבית, אין לו כמעט מטען מצוותי של מצוות-עשה או של מצוות לא-תעשה. כך גם מטענו הליטורגי. כמו פורים, החג האחר המעוגן בזיכרון היסטורי מימי הבית השני, נגיעתו במהלך התפילות שולית: תפילת 'על הניסים' נוספת בהיחבא-כמעט לתפילות החול והשבת, הנותרות כשלעצמן על עומדן (למעט אמירת ההלל השלם, כאמור), כאילו היו אלה ימים רגילים. אך שלא כמו פורים, שבמרכז חגיגתו ניצבת במלוא הדרה מגילת אסתר, אין אף טקסט מקראי טבעי שייקרא בחנוכה ויתייצב במרכז סדר עבודת בית הכנסת. גם הטקס המרכזי של הדלקת הנרות בערבי החג 'צנום' מאוד; גרעינו שתי ברכות קצרות ותו לאו.
הוא הדין לגבי קריאת התורה. פורים לעולם אינו חל בשבת (למעט בירושלים), אולם לשבת שלפניו קבעה המסורת את קריאת פרשת 'זכור', הבעייתית והמטלטלת. זו מכינה אותנו להתנגשויות החוזרות בין עמלק לישראל: מלחמת שאול ואגג, העומדת במרכז ההפטרה, ומאבק האימים בין אסתר ומרדכי להמן האגגי, העומדת במרכז סיפור המגילה. לחנוכה לא יכולה הייתה להימצא פרשה 'טבעית'. המסורת קבעה אפוא לימי החנוכה, בלית ברירה, את קריאת חנוכת המשכן במדבר, מתוך פרשת נשוא. היא רחוקה עד מאוד – בתקופה, באווירה, במהלך העניינים – מכל הקשור לחנוכת המזבח בימי החשמונאים. כל עולה של הענקת המשמעות הייחודית לשבת חנוכה (ועל פי רוב נופלת רק שבת אחת בין ימי החג) הוטל אפוא על בחירתה של הפטרה מתאימה. מובן, שגם בחירה זו הייתה מוכרחה להיות יצירתית. בעלי המסורת לא הכירו את מה שמלמד חקר המקרא, היינו שטקסטים לא מעטים במקרא (מספרי דניאל, זכריה ותהלים) הם מהתקופה החשמונאית ועניינם קשור ישירות אליה. לדידם, משמעות החג, כפי שההפטרה תכונן אותה, הייתה צריכה להיות מיוסדת על קשר רעיוני ורגשי עם תקופה אחרת. דרך ההקבלה והניגוד בין התקופות צריך היה שיואר משמעה הרוחני של שבת חנוכה.
הבחירה נפלה על תקופת שיבת ציון, והנביא שהוצב במרכזה הוא זכריה, מאחרוני נביאי המקרא. זכריה, חגי ומלאכי, אחרוני נביאי המקרא, חיו בדור השני של שיבת ציון, בין רגעי ההתעלות הגדולים של הצהרת כורש ו'העלייה הראשונה' של כארבעים אלף אישה ואיש, לבין 'העלייה השנייה' בדורם של עזרא ונחמיה ובניית בית המקדש השני. זכריה מבקש להעניק משמעות כוללת להתיישבות המחודשת בארץ ישראל, לכונן את בניינה של ירושלים, ה"אוד מוצל מאש" ההולך ומשתקם. בחזונו הוא רואה את יהושע, הכהן הגדול, פושט את "הבגדים הצואים" שהלבישו אותו הגלות והחורבן, ולובש "מחלצות" לקראת בניין המקדש וחזרתו לשרת בו. העוון – של הכהן הגדול ושל העם – הוסר; הוא ורעיו מכונים "אנשי מופת", ואליהם יבוא במהרה "עבדי צמח"; אם ילכו בדרכי-ישר לפני האל יזכו לקרוא "איש לרעהו אל תחת גפן ותחת תאנה". התקווה הזו, האמונה הגדולה שאפר לשקם ולבנות, להתרומם מעל החורבן, לגאול ולהיגאל, מתמצה בחזון מרהיב של "מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ"; זו שתיתן לימים השראה לסמלה של מדינת ישראל.
את קימום ההריסות הזה, את ההבטחה העתיקה לבניין מחודש, את מנורת הזהב הזו – בחרו מעצבי מסורת קריאת ההפטרה להביא אל חוגגי חג החנוכה. הם ידעו היטב שלא מדובר באותה חנוכת מזבח, שהמקדש שייבנה לפי חזון זכריה הוא הוא המקדש שיחולל בימי החשמונאים. הם גם ידעו היטב שקביעתם מכוונת אל החוגגים את החג מאות רבות של שנים מאוחר יותר, כשמקדש מרהיב עין זה שוב אינו קיים ואינו חלק מחייהם הדתיים והרגשיים. להם ציוו לקרוא את ההפטרה הזו. להם ביקשו להעניק דרכה משמעות לחג עמום זה. בשבילם הציבו, אל מול ביטויי החג האחרים, את דבר הנביא. דומה שבלב מה שמצאו במלים עתיקות אלה עמדו שתי אמירות גדולות, האחת בראש ההפטרה והאחרת חותמת אותה.
הראשונה שואלת על המשמעות הדתית של שיבה לציון, של התקווה להשבת שכינת האל בציון. מובן, העם השב לארצו זכאי לשמוח על ששב הביתה. אבל הנביא יודע שבכך אין די. לשמחה פרטית, פרטיקולרית זו מותר יהיה לייחס משמעות דתית, ולא רק לאומית, רק אם השבת השכינה לציון תובן כחלק מתקווה להתקרבות ליום שבו "גויים רבים" יילוו אל ה', שבו האנושות כולה תהיה לעמו של האל. תקווה כזו פירושה קבלת אחריות עילאית של השבים על מעשיהם, על אמונתם, על שיבתם. היא מחייבת לשזור תמיד את הלאומי בכלל אנושי, את שמירת הביטחון והקיום של העם באחריות לכל הנברא בצלם. היא מכוננת את שיווי המשקל שיתבטא לימים בתפילה בין "תן כבוד ה' לעמך … שמחה לארצך וששון לעירך" לבין "תן פחדך על כל מעשיך … וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלל שלם" (מתוך תפילות הימים הנוראים).
האמירה השנייה נוקבת אפילו עוד יותר. שיבת ציון התאפשרה בשל מדיניות אימפריאלית נוחה. את מימושה ילוו מאבקי כוח והכרח להגן על הבניין ההולך ומוקם. עוד נקרא, דור אחרי זכריה, על בוני החומה בימי נחמיה: "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח" (נחמיה ד, יא). כנראה, במציאות הממשית, הפוליטית-הארצית, אין תקומה בלא קרבנות, אין מעשה בנין בלא חיל ובלא כוח. זה היה נכון לשבי ציון; זו אמת הניצבת בלב מרד החשמונאים שאותו ביקשה לפרש הצבתם של דברים אלה כהפטרה לשבת חנוכה; זו אמת כאובה המציינת את שיבת ציון השנייה, בדורותינו שלנו. דווקא משום כך, חיוני כל כך להכריז ולהתריע, שהחיל והכוח אינם הבניין. בוודאי לא החייל והכוח המופנים כלפי שכנים ואויבים. לא אחת הם הכרח; לעולם אסור שיהפכו ללבת המשמעות של הקיום; לעולם צריך להציב אל מולם את תמרור האזהרה הגדול : "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ" ייבנה עם, תיבנה אנושות, אלא ברוח האדם וברוח עמידתנו לפני אלוהינו.
אל מול סכנת הלאומנות וההתלהמות, מצהלות הקרב וחגיגת העוצמה, מבקשת הפטרת שבת חנוכה להציע חלופה כוללת, מקודשת, מעניקת חיים. היא גוערת ב"שטן" העומד לימין יהושע. היא מציעה את המנורה ועלי הזית. היא מלמדת מה צריכה להיות "האבן הראשה" של חיינו שאותה יקדש אורם של נרות החג. וכדבר-חתימתה של התפילה היפה לשלום מדינת ישראל, שארג הרב עפר שבת בית הלחמי סביב הפיוט המיסטי "אנא בכח גדולת ימינך": "אנא בכוח. אנא בלי כוח".
שבת שלום וחג חנוכה שמח