זכריה ב' 14-ד' 7 או זכריה ד' 1-14
עניינה של הקריאה הראשונה בטיהור הקודש ועניינה של השנייה היא במנורת המקדש, וברור החיבור לחנוכה הן במובן המצומצם כחיבור לסיפור החג והן כעיסוק בנושאים שהחג מעלה לתשומת ליבנו.
בימינו ראוי לשאול איזו משמעות יכולה להיות למקדש – לא במובן המצומצם של בניין אבן וזהב בירושלים, אלא במובן של מקום מקודש, מרחב פיסי שבו לא העולם האנושי שולט, אלא משהו מחוץ לעולם בני האדם. מקדש שהוא Sanctuary = מִקְלָט, מִסְתּוֹר, מִפְלָט; מָקוֹם קָדוֹשׁ, שבו כל החי מתקיים ולנו מותר להיות בתוכו כחלק ממכלול החי אך לא כשליטים/משעבדים שלו.
לדעתי הגיע הזמן להקים מחדש מקדשים ברחבי העולם – ובהדרגה (אך במהירות?) להרחיב את תחומי הקודש כך שנחזור לאיזון בין ה"ערים" שבהם אנחנו שולטים ובין מרחבי הפרא המקודשים שבחוץ .
אני שואלת את עצמי מדוע קיים פער כל כך גדול בין הידע שיש לנו על השפעתה ההרסנית של פעילות בני האדם על העולם, לבין היכולת שלנו לפעול לעצור את עצמנו? הידע המדעי קיים כבר עשורים רבים, והמתריעים בשער עושים זאת, אפשר לומר כבר דורות. ובכל זאת, התרבות שלנו לא מצליחה לעצור את עצמה ולהיטהר מכל הפעולות, ברמת הפרט וברמה המערכתית, המביאות לכדי קריסתה של מערכת החיים בכדור הארץ.
נדמה לי שאחד הפרטים החסרים בקריאה שלנו לפעולה הוא יצירתו של סיפור רוחני משכנע שיסביר את הפעולות שלנו ותוצאותיהן, ובהקשר היהודי יביא איתו גם מערכת של הלכה וטקס שיעזרו לנו לתרגם את הרעיון למעשה.
מה שכתבתי כאן לא מתעלם בשום אופן משנים של כתיבה ויצירה טקסית, הלכתית וליטורגית הן בעולמה של היהדות והן בעולמות אחרים כדוגמת הנצרות, האסלאם ודתות האדמה החדשות.
אבל זה לא מספיק, ומתוך העולם היהודי אומר שזה בוודאי לא נעשה באופן מספק, אלא מהווה ברוב המקרים (אם כי לא בכולם) נדבך אחד, תוספת טקסטואלית אחת לחגים ולחגיגות שלנו.
השינוי חייב להיות עמוק הרבה יותר ולהיעשות במהירות. ממש כפי שעברנו מדת של מקדש לדת של בית כנסת, היום אנחנו צריכים להוציא את עצמינו מבית הכנסת וליצור מקדשים חדשים, יש לשים לב שאני נוקטת כאן בכוונה בלשון רבים, מכיוון שהפתרון לא יגיע מריכוז הפולחן במקום זה או אחר.
"הַ֥ס כָּל־בָּשָׂ֖ר מִפְּנֵ֣י ה' כִּ֥י נֵע֖וֹר מִמְּע֥וֹן קָדְשֽׁוֹ׃ (זכריה ב' 17) – זהו אחד הדימויים החזקים בהפטרת השבת שלנו, התעוררותו של האל חזרה אל תוך העולם, או, התעוררותה של ההבנה האנושית שיש קדושה בעולם ועלינו מוטלת החובה לכבד אותה ואף לעבוד אותה.
אלוהים מופיע כאן בנבואה בתואר שמוצאים רק החל מספר שמואל, כלומר, מספרי הנבואה: ה' צְבָא֖וֹת, תואר שעד לפני כמה שבועות העלה במוחי בעיקר גיבור מלחמה צמא דם, או מלך גרמי השמים.
אבל אז שאלתי את עצמי, אם באמת אני לומדת להכיר את הקדושה שבעולם הממשי שסביבי, מי הוא אז ה' צבאות? ועלו אצלי בראש נחילי דבורים מזמזמות וקני נמלים רוחשות, להקות של ציפורים ולהקות של דגים, כל החי שמגיע בקבוצות, אורגניזמים הקשורים אחד אל השני במערכת שהיא מעבר למערכת חברתית.
עכשיו, מה משמעות עבודת ה' שלי בהתגלמותה כ-ה' צְבָא֖וֹת אם אני פוגעת במערכת החי בנדבך הזה שלה – של החרקים והמעופפים בשמים והשוחים בים?
קריאתה של ההפטרה המסורתית מאפשרת לנו מצד אחד לאחוז במנהג אמותינו ואבותינו, ומצד שני לחדש את העיסוק בטיהור המקדש ולשאול כיצד ניתן ליישם זאת בימינו? שוב, אני מדגישה שאין לי שום כוונה להתייחס כאן להר הבית בירושלים, אלא דווקא לכל מקום שבו אנחנו חיות/חיים.
כיצד אנחנו חונכים מרחב אחד מקודש ליד הבית או השכונה שלנו? כיצד יוצרים אמה על אמה של מקום נקי מהרס אנושי, מקום מפלט לאדוני צבאות להתעורר מתוכו?
המדרש מספר על המקדש העתיק שחלונותיו היו בנויים כך שלא הביאו אור מן החוץ אל הפנים, אלא שאורה של המנורה זהר החוצה ממנו אל כל העולם כולו. תפקידנו היום לחנוך מקדשים שיפיצו אור של רפואה על אדמת העולם, ובהחלמתה של האדמה ננוחם.
שבת שלום וחג שמח