מאות ואולי אלפי שנים אחרי שהאדם 'בִּיית' את החיטה – דַמיינו איכר בשנת 2021 יוצא לשדה במגל או חרמש על מנת לקצור את שדהו.
נשמע דמיוני?
אכן. מזה כמעט מאתיים שנה שהמקצרה המכנית ואחר-כך הקומביין עושים את העבודה.
ולכן מוזר לחשוב על כך שמסיק הזיתים בעולם נעשה בד"כ באותו אופן שבו מסקו קדמונים את הזיתים. בעבודה ידנית, פרטנית ומדוקדקת.
וכמו במקרה של החיטה גם כאן, המסיק הוא רק שלב אחד מיני רבים הדרושים להפוך פירות קטנים, אפרפרים וחסרי הדר לזהב הנוזלי של שמן הזית, המשמש לבישול ותיבול של מיטב המאכלים – בעל סגולות מופלאות גם ברפואה, בהכנת תמרוקים ובמאור.
הפקת שמן הזית בפני עצמה היא כמעט בגדר נס שְווה ערך לפלא המתרחש באגדה המוכרת של האחים גרים על בת הטוחן שלעזרתה נחלץ שדון פלאי הטווה קש לזהב.
במובן זה אפשר לומר שחג החנוכה חוגג לא רק את מציאת פך השמן אלא את עצם היכולת האנושית להפוך קש לזהב – להפוך זיתים זעירים, קשים ומרים לשמן משובח. לשם כך דרושה קפיצת דמיון עצומה, קפיצת קנגרו ממש, ולצידה: נחישות, התמדה, סבלנות ועבודה קשה.
מנקודת מבט של השנה החקלאית אפשר לשרטט את המהלך שמוביל מקציר השעורים בפסח אל קציר החיטה בשבועות, אל האסיף של פירות הקיץ (כולל בציר הענבים) בשלהי הקיץ לקראת סוכות וחנוכה ישלים את המעגל עם מסיק הזיתים והפקת השמן. עם הפקת השמן סיימנו את מחזור השנה כפי שהוא מופיע בפרשייה השנייה של שמע (דברים יא'): 'וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ'.
במציאות החיים הישראלית החקלאית הדגן, התירוש והיצהר הם שלושת עמודי התווך ביכולת להזין ולכלכל חיים, קהילה ותרבות. החכמים שדחקו לשוליים את ניצחון המקבים על היוונים בסיפור חנוכה ובמקומו העלו על נס את סיפור פך השמן בבית המקדש פתחו את הפתח לסיפור שאיננו מצומצם לגבולות אירוע היסטורי בתולדות עם ישראל – ובפרט שדעתם לא היתה נוחה מאחריתו של בית חשמונאי. הם נטעו את שורשיו של הסיפור עמוק במציאות החיים הארצישראלית וחגגו את נפלאות עץ הזית ותנובתו, והעניקו לסיפור משמעות רוחנית וסמלית כאשר שמן הזית סימל את עוז הרוח האנושית – את היכולת לדלות תעוזה ואמונה ולמצות את הטוב גם מנסיבות חיים שנדמה שאינן מאירות לנו פנים: היכולת למצות מתוק מעז ולהפיק שפע וברכה מפירות קטני ממדים ובלתי אכילים.
וכאן מגיעה הבחירה של חכמים בהפטרה מהנביא זכריה. זכריה מעלה את נס פך השמן דרגה נוספת: לא רק פך שמן קטן מספיק לשמונה ימים אלא השמן מופק מאליו בתהליך מופלא שמתרחש כאילו מעצמו: עצי הזית מזינים את הגוּלה – מיכל עגול בראש המנורה, וממנה מתפצלים לשתי צנתרות המגירות את השמן באמצעות שבע מוּצקות אל שבע הנרות שבמנורה. כל תהליך המסיק, הכבישה, הסינון והיציקה מתרחש מאליו, ללא מגע
יד אדם! אפשר לדמות את התהליך המופלא לשילוב של עבודת קומביין ומכונת לחם – מגרגיר החיטה ועד לרדיית הלחם הטרי, וכאן: מהזית הגדֵל על העץ ועד ללהבת הנר של אש התמיד במנורה.
לתכונות הנדרשות לנס פך השמן שתיארנו קודם: התמדה, סבלנות ועבודה קשה מתווספת כאן ההתמסרות והאמונה: היכולת למסור ולהתמסר לעבודת הקודש מתוך אמון מלא שכאשר נכין את הכלים, נכוון ונכייל אותם לפעולה המדויקת שלהם, הכִּישור המופלא יפעל את פעולתו ויהפוך "קש' לשמן זית מוזהב.
הנסיבות שבהן התנבא הנביא זכריה מוכרות: ימי שיבת ציון. הגולים המבוססים בחרו להישאר בבבל ורק המיעוט שמורכב רובו מפשוטי העם בחר לצאת לדרך ולהגשים את חזון בניית הבית השני. השבים נתקלו בקשיים ומכשולים מבית ומחוץ: חוסר משאבים ליצור את הכלים היקרים של בית המקדש, חוסר ידיים עובדות, קשיים בעבודת האדמה, אתגרים ביטחוניים, התנגדות מצד תושבי הארץ הוותיקים (השומרונים) לבניית הבית, ייאושם של הזקנים שראו את מקדש שלמה בתפארתו ונסיבות פוליטיות אזוריות מורכבות. בתוך הנסיבות המורכבות הללו מבקש הנביא לצייר את התמונה הגדולה הנשקפת במרחב הזמן העתידי: אתם שהתחלתם במלאכה, אתם שהנעתם את המהלך הנחשוני והמורכב – הכנתם את הכלים לעתיד לבוא; אמנם מלאכה לפניכם ואין לכם להבטל ממנה, אבל גם לא עליכם המלאכה לגמור. העצים שנטעתם יפיקו את השמן הטוב שיוגר אל כלי הקודש ויעלה את האור במנורת הברכה והשפע.
סמלי ומפעים שאותה תקווה הגלומה במנורה של חזון זכריה מצאה את דרכה מאות שנים אחר כך אל סמל המדינה שאך זה קמה מול קשיים ואתגרים בשיבת ציון השנייה. זו הסיבה שבהצעה הרפורמית להפטרה כללנו גם את הפסוקים 14-8 בפרק ד' המתארים את המבע השלם של מנורה וענפי זית כמו בסמל המדינה.
שבת שלום וחג אורים שמח