פרשת "מקץ" היא פרשת הניסיונות: אלוהים מנסה את פרעה, פרעה מנסה את יוסף, יוסף מנסה את אחיו. אחרי יותר מעשרים שנה נפגשים בני יעקב, וחלומו של יוסף מתגשם: אכן, אחיו משתחווים לו. הוא המשנה למלך מצרים, בידו העוצמה, בידו האפשרות לשבור את שבר הרעב הגדול שהתפשט באיזור. הם, עשרה אחים רעבים שבאו כל הדרך למצרים להתחנן על מזון. הוא מכירם, והם אינם מזהים אותו: "וירא יוסף את אחיו ויכירם, ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות".
כתגובה ראשונה יוסף מקשה את ליבו אל אחיו, ובהחלטה של רגע הוא מאשימם בריגול ומחליט להעמידם בשורה של ניסיונות.
בסופו של דבר יתרצה יוסף, יסלח ויתפייס עם אחיו. כרגע, שלב זה עדיין לא הגיע.
אפשר להבין את תגובתו של יוסף כלפי אחיו, את הכעס של אדם כלפי מי שעולל לו דברים איומים, כעס שאולי הודחק במשך שנים רבות, אבל המשיך כנראה לקנן בליבו. אולם מה שמעניין הוא, שיוסף, אולי מבלי דעת, פוגע בקרובים לו ביותר.
דרישתו הראשונה מן האחים היא להביא אליו את בנימין, שבמסע הראשון נשאר בבית. בנימין הוא כעת האח הקטן, הוא בנה הנותר של רחל, ובו מתנחם יעקב כל השנים. על אף שהוא כבר גבר במיטב שנותיו, בעיני יעקב הוא עדיין "הקטון", ה"נער", והוא שומר עליו מכל משמר.
בלית ברירה נאלצים האחים להביא איתם את בנימין במסעם השני, כאשר יאזל מלאי המזון שהביאו עימם ממסעם הראשון.
יוסף אמנם מקבל אותם כאורחי כבוד והם אוכלים על שולחנו, אבל הוא מחליט לשוב ולנסות אותם, בטומנו גביע באמתחתו של בנימין, ובהאשימו את האחים בגניבה. וכך נאמר בקיצור נמרץ בפרק מ"ד: "וימהרו ויורידו איש את אמתחתו ארצה, ויפתחו איש אמתחתו. ויחפש, בגדול החל ובקטון כילה, וימָצֵא הגביע באמתחת בנימין". למרות הקיצור, מובאת לפנינו סצנה מבוימת להפליא: שליחו של יוסף עובר ומחפש בכליהם של כל האחים, על פי גילם. הוא פותח את אמתחת ראובן, והגביע לא נמצא; ממנו הוא עובר לשמעון, והכל בסדר; אז מגיע תורו של לוי, וגם בכליו לא נמצא הגביע; וכך אח אחרי אח. נשימת האחים נעשית כבדה, נשימתנו אנו, עם היותנו רגישים לסצנה, נעתקת. כביכול, לאחר שהגביע לא נמצא בכליהם של אח אחרי אח, צריכה לבוא תחושת הקלה הולכת וגוברת. אבל מאח לאח גובר גם הסיכון ההפוך: שהגביע יימצא אצל בנימין. ואכן: "ויימצא הגביע באמתחת בנימין". קריאת הפתעה נפלטת מפי האחים. יהודה, שלקח על עצמו את האחריות על חייו של בנימין, מחוויר. אך הפעם הם אינם נוטשים את אחיהם הקטן, אלא שבים איתו למצרים ויהודה, בנאום נרגש הפותח את הפרשה הבאה, מבקש מיוסף לקחת אותו תחת בנימין, כיוון שהוא ערב לחייו של בנימין.
יוסף הצליח. הוא הוכיח לעצמו שהאחים השתנו, שינוי שכאמור יביא לפיוס ביניהם; גם הוא וגם אחיו יתגברו על מצוקות העבר.
אבל בדרך, נגרם כאב כה גדול.
ראשית, הסבל של יעקב כאשר הוא נדרש על ידי שליט מצרים (הוא יוסף) לשלוח אליו את בנו הקטן; ושנית, צערו הגדול של בנימין, ההלם שלו וחרדתו, כאשר נמצא הגביע בכליו.
יוסף פוגע בקרובים לו ביותר – באביו, שלא עשה לו כל רע, ובאחיו בנימין, הקרוב אליו מכל אחיו, בהיות שניהם לבדם בניה של רחל.
כוונתו של יוסף הייתה נכונה – הוא חש שהוא חייב לתת לעצמו ולאחיו הזדמנות שנייה. הרמב"ם, בהלכות תשובה, כותב כי התשובה האמיתית נעשית כאשר אדם נמצא בדיוק באותה סיטואציה בה נעשה החטא, ומחליט באותו רגע לשנות את דרכיו ולנהוג אחרת. זהו בדיוק הניסיון שעיצב יוסף עבור אחיו, והם עמדו בו.
אבל בדרך הוא פוגע בקרובים לו ביותר.
כולנו נוטים להעמיד בניסיון את יקירינו, מדעת ושלא מדעת. ולא פעם, בדרך, גם אנחנו פוגעים בקרובים לנו ביותר.
פרשת מקץ מזהירה אותנו, שהניסיונות עשויים אמנם להעניק הזדמנות שנייה למי שמתנסה בהם, אבל שהם מסוכנים. ובינינו, כמה פעמים אנחנו באמת באים על סיפוקנו? כמה פעמים אנחנו באמת חשים שאהובינו עמדו בניסיון שניסינו אותם בו? והאם עמדנו אנחנו באמות המידה שהצבנו לאחרים, האם עמדנו אנחנו בניסיון?
*
כזכור לנו, החשמונאים נלחמו לא רק בהלניסטים, אלא בהשתלטות ההלניזם על יהודה, בהתייוונות. היו להם אמות מידה גבוהות, שאחיהם, יהודים כמותם, היו צריכים לעמוד בהן. גם הם, וודאי, העמידו בניסיון, ואולי אף פגעו, בקרובים להם ביותר. למרבה הצער, החשמונאים לא עמדו באמות המידה שהם עצמם הציבו לאחרים: לא חלף זמן רב, והחשמונאים עצמם נכשלו, הסתאבו, התבוללו ושחו במי האפסיים של השלטון והעושר.
*
שנה אחר שנה אנחנו קוראים את פרשת "מקץ" בחנוכה, ולנגד עינינו הן סיפורם של יוסף ואחיו והן סיפורם של החשמונאים.
מי ייתן ונזכור לקח זה שמלמדים אותנו מקורותינו העתיקים. מי יתן ונזכור שאהבה ומשפחה הם בבחינת נס, ואל לנו להעמיד בניסיון את הניסים שהתברכנו בהם.
שבת שלום וחג שמח!