השבת אנו מציינים את שבת הגדול – השבת שלפני חג הפסח. הקריאה בתורה היא הפרשה הרגילה, השנה פרשת מצורע. ייחודה של השבת בהפטרה המיוחדת, עליה תוכלו לקרוא כאן בנפרד. חוץ מזה בעובדה כי במהלך השבת אנו עורכים חזרה כללית לליל הסדר וקוראים/לומדות את ההגדה עד לזמן הסעודה. אם בליל הסדר עצמו אין לנו יותר מידי זמן להתעכב ולדון, הרי שבשבת שהזמן מרובה אנו יכולים ויכולות לשבת וללמוד ובהזדמנות זו גם לתכנן את הסדר עצמו.
רגע לפני היציאה של עמנו מעבדות לחרות ואסון גדול שיתרגש על המצרים. אולי כאות זיכרון לעתיד, קבעה המסורת את חשיבות הבניית הזיכרון. על כך עמד דוד בן גוריון בדברים שנשא ב-1946 בפני הועדה האנגלו-אמריקאית לענייני ישראל בהתייחסו לייחודיות הזמן בתרבות היהודית:
"… והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות…"
הכל ברור: מההוראות המדויקות להכנת קורבן הפסח ועד אופן האכילה בחגור מלא, נעולים נעליים, בחיפזון לקראת יציאה מהירה והמונית ממצרים. הנחיות אלו באות לידי ביטוי בדרך בה אנו מציינים את החג.
לא רק על הזמן צוו בני ישראל, אלא גם על הרמז למאכלים שילוו אותם בחוגם את חג הפסח מאז ועד ימינו: קרבן הפסח, מצה ומרור. פסח: על שום שפסח ה' על בתי העבריים באותו ליל שימורים עקוב מדם בכורי המצרים. מצה: על שום החיפזון ביציאה. מרור: לזכר שנים של שעבוד ועבודת פרך.
באותו ליל שימורים, קיבלו על עצמם בני ישראל לא רק את זמן והמאכלים, כי אם את שורשיה של הבניית הזיכרון. זכרון השעבוד, זכרון הגאולה, זכרון החיפזון ביציאת מצרים, שיש בו גם קורטוב של אחריות אישית וקהילתית לעזיבה מהירה ומסודרת חלקת ארץ שהייתה להם לבית שנים רבות.
הבניית הזיכרון חשובה להמשך גיבושו של העם כעם, דרך תלאותיו במדבר, כיבוש הארץ והתיישבות בנחלאותיה ובעיקר, שימור הזיקה לתרבות שנוצרה, בכל מקום שאליו יתגלגל העם הזה מכאן ואילך, על קהילותיו השונות, מנהגיו השונים והשפות השונות בהן ידבר.
דוגמה להבניית זיכרון כזו, מאות בשנים אחר כך, ניתן לראות במעשהו של הלל הזקן, אשר נהג לכרוך מצות על מרורים. בסימן 'כורך' בהגדה נכתב:
כָּל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים לוקֵחַ כְּזַיִת מִן הַמַצָּה עִם כְּזַיִת מָרור, וְכורְכִם יַחַד וְאומֵר.
זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָים: הָיָה כּורֵךְ מַצָּה וּמָרור וְאוכֵל בְּיַחַד,
לְקַיֵים מַה שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מַצּות וּמְררִים יאכְלֻהוּ.
מנהגו של הלל הזקן, שיש עליו מחלוקת בירושלמי, חשוב לעניין הבניית הזיכרון, במיוחד לאור השנה הקשה מנשוא שאנחנו עוברות ועוברים.
דמיינו את האופן שבו אנחנו כורכות מצה ומרור ביחד. המצה 'עוטפת' את המרור, כמו מרמזת על האפשרות לחירות, גם בעיצומו של שעבוד. המצה, המסמלת את החירות מהשעבוד והחירות לקחת אחריות על המשפחה והקהילה ולצאת לדרך לא ידועה עוטפת את המרור, סמל השעבוד, סמל למוכר ולידוע, לקושי, לכאב, לחוסר האונים ולפחד. מכאן, שהחירות לא מבטלת מתוכה את השעבוד. לא מתעלמת מהקושי, אלא מאפשרת לו להיות נוכח, מר ונגרס בשיניים, ובה בעת אותו המרור גם נעטף משני צדדיו בתקווה, בידיעה שניתן עוד לשנות את מציאות חיינו, ושבכל דור ודור שועבדנו וידענו להשתחרר, ידענו להינצל, לקום ולהשתקם.
בימים אלה, כאשר הזיכרון והכאב אחד הם, כאשר אלפי משפחות ברחבי הארץ יחגגו את החג לראשונה, כמשפחות שכולות, כמשפחות לחטופים וחטופות, כמשפחות ללא קורת גג ויציבות, נזמין אותן, ברגישות, בשום שכל, בחכמת הלב, לעטוף את המרור במצה ולו לרגע לאפשר לתקווה לבצבץ מבין מרירות הכאב והאובדן, תחושות התסכול וחוסר האונים. ואולי, לרגע, נצליח לראות השנה את האפשרות לתקומה.
רגע לפני החג, אשא תפילה לשובם הביתה של כל החטופים והחטופות במהרה בימינו. אמן.
שבת שלום וחג חירות מלא לכולנו