כשפרשות מטות ומסעי נקראות יחדיו זו תמיד השבת השניה של ימי בין המיצרים. הפטרת הפורענות השניה היא בירמיהו ב' 17-4 + ד' 2-1. ההפטרה המסורתית היא ירמיהו ב' 28-4 + ג' 4.
*****
השבוע אנחנו קוראים בספר ירמיה הפטרה שהנושא שלה היא תקופת "בין המיצרים", בין י"ז בתמוז כשצבא נבוכדנצר פרצו את חומות ירושלים לבין ט' באב, היום שבו בית המקדש הראשון נחרב על ידי הבבליים ובית המקדש השני נחרב על ידי הרומאים. הקריאה הזאת מספר ירמיה היא קריאה קשה. אנחנו קוראים אותה השנה כשישראל נמצאת בתקופה קשה. האם זה הרגע הכי קשה בתולדות מדינת ישראל? האם זה המצב הכי מאיים על קיומנו כמדינה? היום רבים מאיתנו מוצאים את עצמנו כואבים על השסעים בקרב אזרחי המדינה כאן בארץ ומסביב לעולם. לא משנה באיזה צד של הסכסוך אני נמצאת, אני עדיין מרגישה את הכאב הפסיכולוגי והנפשי של המצב כולו.
בתפקידו כנביא בישראל הקדומה, ירמיה לוקח על עצמו הרבה סבל. הוא מאמץ את הכאב שה', כביכול, חש כשבני העם עברו לעבוד עבודה זרה. ה' מביע את הכאב דרך שאלות (ירמיה ב 5): כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?
והוא תוהה למה העם לא עוצרים לחשוב ולשאול שאלות (ירמיה ב 6,8): וְלֹא אָמְרוּ, אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם? הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ, אַיֵּה ה'?
ה' מביע פגיעות (ירמיה ב 8): וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ.
ה' מביע כעס (ירמיה ב 9): לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם ה' וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב׃
ולפי התבנית התנ"כית, ה' מעניש את העם עבור חטאתם נגדו. המסורת מלמדת ששני בתי המקדש לא נחרבו בגלל עליונות הכוח הצבאי של מעצמות תאוות שליטה וכוח. אבותינו גלו מהארץ והמקדש וירושלים חרבו בגלל חטאתם של בני ישראל אחד נגד השני וכולם נגד ה'.
היום, אם מאמינים במעורבות ה' בעולם או לא, כולנו שותפים לזיכרון ולמסורת הקולקטיביים האלה. כרוכים במסורת הזאת רגשות חזקים, אלימות ותוקפנות, כעס ורגשות אשמה. אפילו יש כאלה שקוראים לזה מערכת יחסים פוגענית מאוד.
אני לא מכירה אף אחד שנהנה כשאומרים לו שהוא טועה. אני מכירה מעט מאוד אנשים שכשאומרים להם שהם טועים מגיבים בחן. לרוב האנשים, קשה להם כשלא מסכימים עם דעתם. אני נתקלת בכעס בחדר הישיבות וברחוב. לפעמים, אני גם מתמלאת בכעס כשאני חווה עוול אישי או כשאני מרגישה שהנציגים שלי מקדמים אינטרסים צרים או את האינטרסים האישיים שלהם ולא את טובת הכלל.
כשאנחנו קוראים על תחושות ה' כנבגד או כמאוכזב, האם נוכל להזדהות איתו? – הרי גם אני נבגדתי, גם אני הייתי מאוכזבת. וירמיה נותן לנו דרך ביטוי להביע את הרגשות האלה. כביכול, ה' הרגיש כך, לכן כשאני מרגישה כך, זה רגש טבעי. ה' מוכיח, גם אנחנו מוכיחים.
אבל, בקריאות ההפטרה של דברי הנביאים לא משנה איזה אש וגופרית הם מורידים על העם, הנביאים תמיד מסיימים בנחמה. המסורת הספרדית להפטרת השבוע עושה מאמצים גדולים להביא דברי נחמה ואפילו מדלגים על פרק שלם של הספר כדי שנקרא (ירמיה ד 2-1 ) אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד׃ וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ׃
בתנ"ך, אחרי כל ירידה יש עליה. אחרי כל תוכחה יש פיוס.
כיהודים, אנחנו גם משפחה, גם שבט וגם עם – הכל בבת אחת ביחד. אנחנו חיים כל שנה את המסע מאברהם ושרה ועד לעם הנכנס לארץ המובטחת. כל אחד הוא כל אלה. אבותינו ואמותינו עשו מעשי חסד ורחמים, היו אצילים ואמיצים וגם נהנו משגשוג כלכלי. הם גם רבו, רימו, הטעו ואפילו רצחו. ובכל זאת, הננו כאן.
וכך חיינו. אנחנו יהודים ויהודיות המחזיקים באמונות שונות ובמנהגים שונים. יש בינינו גישות אינקלוסיביות ויש בינינו גישות אקסקלוסיביות. אנחנו חולקים על פירושי התורה בעניינים טריוויאליים ובעניינים מונומנטליים. אנחנו מתווכחים, אנחנו צועקים, ולפעמים, חס וחלילה, אנחנו מתנהגים באלימות חריפה בלי להתחשב אחד בשני.
וכך ממשיכים. ואני מחכה לסיום הסיבוב הזה. אני מחכה לקיום הנבואה שכולנו נשוב. נשוב ונסיר את שיקוצינו ונישבע כולנו יחד – "חי ה' באמת במשפט ובצדקה!" ונתברך, ויתברכו בנו גוים, ובנו יתהללו.
שבת שלום