"איך פורצת מלחמת אזרחים " – ספרה של החוקרת ברברה וולטרס שיצא לאחרונה בארה"ב מציג שלושה גורמי סיכון מרכזיים העלולים לנבא את בואם: הראשון הוא עצם קיומה של "דמוקרטיה במצב רעוע" ומוחלש. השני הוא "פלגנות" – מצב שבו מפלגות מפסיקות לשקף אידיאולוגיה ברורה, ומתחילות להתאחד סביב סממני זהות — דת, גזע, מעמד או ייחוד גיאוגרפי. השלישי הוא "אובדן סטאטוס", מצב שבו חברי קבוצה חברתית מסוימת חשים איום — אמיתי או מדומה לפגיעה בסטאטוס, בכוח ובפריבילגיות שלהם.
נביאי זעם רבים יטענו לאור נתונים אלו ולאור תהליכי ההקצנה העוברים על החברה הישראלית – לפני השביעי לאוקטובר וביתר שאת גם לאחריו – שלמעשה אנחנו נמצאים כפסע מפריצתה של מלחמה נוראית שכזאת.
לי בטח שאין את היכולת להעניק להם ציון. אך אני כן יכול להביט בפרשות מטות- מסעי, פרשות השבוע שלנו, ולנסות לקרוץ מתוכה מעט נחמה לעתיד שכן במהלכה, בני ישראל כמעט ופותחים במלחמת אזרחים אך לבסוף, מוצאים דרך להתפייס ולהשלים. ומעשה שהיה כך היה:
על פי הכתוב , ממש רגע לפני כניסתם לארץ ישראל מבקשים נציגי שבטי גד וראובן ממשה שייתן להם את עבר הירדן המזרחי שזה אך נכבש כנחלה. הסיבה – יש להם מקנה רב, והארץ המזרחית מלאה בשטחי מרעה.
משה, אם מתוך יכולת מרשימה לקרוא בין השורות או אולי למצער דווקא מתוך פירוש ממש מוטעה של מניעי בני ראובן וגד – שומע את דבריהם – מבין שהחברים מבקשים להשתמט ממצוות כיבוש הארץ ממניעים אנוכיים או השרדותיים (בכל זאת יש הרבה מלחמות לפניהם) ומתרגז. אבל ממש מתרגז. בנאום ארוך למדי (יחסית לתורה המקמצת כידוע בדברים היכן שניתן) מאשים משה את שני השבטים בהסתה, השתמטות הטלת מורא ופחד בקרב יתר השבטים ובאופן כללי בהמרדה שעלול לגרום לבני ישראל, רגע לפני כיבוש הארץ, לוותר על המשימה ובשל כך לקבל שוב מאלוהים עונש בדמות עוד שנות נדודים במדבר.
אפשר להבין את משה, ארבעים שנה הוא סוחב את העם על גבו. מנסה לגבש אותם. לאחד אותם. לחנך אותם. להכין אותם והנה באים שני השבטים האלה – מאיימים בשנייה אחת למוטט את אחדות השבטים ואחדות המטרה.
ולרגע אחד נראה שהכל הולך להתפוצץ. אלה רוצים משהו אחד. זה רוצה משהו אחר. לא נראה שיש כאן מקום לגמישות. אבל למרבה השמחה, בדיוק ברגע זה קורא דבר מופלא – תקשיבו לפסוקים המובאים מיד אחרי תוכחת משה: וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ (בני גד וראובן) וַיֹּ֣אמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃ וַֽאֲנַ֜חְנוּ נֵֽחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֨נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹֽשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַֽחֲלָתֽוֹ׃ כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַֽחֲלָתֵ֨נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃ (במדבר ל"ב 19-16)
שני דברים מדהימים קרו כאן:
גד וראובן הבינו שהדרך היחידה לצאת מהסיפור הזה בצורה ראויה – היא מציאת והדגשת המכנה המשותף של כל הנוכחים. נכון אנחנו לא רוצים לחיות שם, אלה פה, אבל אנחנו נהיה אתכם לאורך כל הדרך. תנו לנו רק רגע לתקוע פה יתד למקנה ולילדים ואז נבוא אתכם יד ביד, שכם אל שכם ונכבוש את הארץ. רק אחרי שהמשימה תסתיים – נשוב לביתנו. ומשה שמקשיב לדברים נושם נשימת אנחה גדולה וטובה. הסכנה, שכמעט איימה למוטט את אחדות העם – חלפה. שלב המשא ומתן הסתיים בצורה די מרשימה – כל אחד מקבל קצת. נותן קצת. וכולם יוצאים מרוצים.
ומכאן אנחנו יכולים ללמוד כמה דברים חשובים : במצבי עימות חשוב תמיד לזכור שלצד השני, בעיני עצמו, יש צרכים לא פחות לגיטימיים משלך . ותפיסת עולם לא פחות לגיטימית משלך. ומי שמבקש למנוע מלחמה או עימות או ניפוץ של חומות ובריתות, מוזמן להוריד את הטונים ולחפש את המכנה המשותף הטוב לכולם – ומשם להתחיל לדבר. מה חשוב לנו כולנו? מה יטיב עם כולנו. איך נמצא דרך לבנות יחד משהו למרות חילוקי הדעות? איך אפשר לייצר מצב של רווח הדדי? אבל הכי חשוב, יותר מכל, זה לעשות את התנועה המרגשת כל כך שעשו בני גד וראובן לקראת משה, אחרי נאום התוכחה שלו, בפתח דבריהם: יִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ.
זה כל הסיפור. זה הרגע המכריע שהופך עימות עם פוטנציאל אלים, לשיח מכבד. רואה. מבין : אני רואה אותך... אני נגש אליך... מתקרב.פיזית ורעיונית.
מעשה ההתקרבות הזה, שדומה כל כך ולא במקרה למילה הקרבה, ההליכה לקראת האחר ולא כנגדו הייתה אולי המעשה שהציל את המצב. ללמדנו שכשיש שיח. ויש רצון יכולת לראות האחד את השני. וכשיש הבנה שיש טוב משותף שכולנו לוקחים בו חלק – אפשר להביא לפיוס. ולהבנה.
ואנחנו? השם יודע איך – אבל אנחנו צריכים היום להתגבר על השנאה, הדמוניזציה, הקיטוב ולחזור וללמוד להתקרב. שזה כולל,כשצריך – גם לדעת קצת מתי להתרחק, ולפנות מקום. ממש כמו בסוף תפילת העמידה. בה לפני ברכת עושה שלום אנו לוקחים שלוש צעדים אחורה ומשתחווים – כי מי שמבקש לעשות שלום צריך לפנות מקום, לסגת, ולהרכין קצת ראש לאחר.
כדי לחיות יחד. כדי להמשיך ולבנות יחד. כדי לצמוח יחד. אנחנו צריכים ללמוד לרקוד ביחד. קדימה ואחורה.קדימה ואחורה.
והלוואי שנפרד מהר מזירות הלחימה, ונפגש כולנו שוב ברחבת הריקודים. ויפה שעה אחת קודם.
שבת שלום