בולענים ומים חיים – הפטרת מסעי / הרבה אילה שעשוע-מירון
ירמיהו ב' 28-4 + ג' 4 , יהושע י"ט 51–כ"א 3 (מנהג איטליה) ירמיהו ב' 17-4+ד' 2-1 (הצעה רפורמית)
אני יכולה לדמיין את ירמיהו היום עומד בכניסה לקניונים, מתבונן בצער בא.נשים היוצאים עמוסי שקיות, או פוסע בעצבנות הלוך ושוב באזורי הבילויים, מעיף מבט זועם על התורים ההומים בכניסה לפאבים או שולח טוקבקים ארסיים ברשתות החברתיות: על כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, הוא זועק,
בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ, הוא חורך במילותיו את המקלדת,
תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ, הוא מזהיר בקול אפל ומהדהד.
ירמיהו של היום מתריע וזועק נגד תרבות הצריכה שאינה יודעת סוף, נגד תאוות הבילוי הריקה מתוכן, נגד הזיוף של תמונות ההצלחה והצהלה ברשתות החברתיות.
בזירה הפוליטית הוא קורא להתרחק מהמלכודת של הבלבול והתעייה (=בבל) ולא ליפול לכלא של השעבוד לכוח חיצוני נערץ (=מצרים).
לא תמיד הוא טורח לומר מה כן. אבל בין השורות אפשר להבין: צניעות, מסירות, נאמנות, חירות פנימית לבחור בטוב, באמת ובצדק, כפי שנקרא בפסוק שנבחר לחתום את ההפטרה (ירמיהו ד' 2): וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה.
בנבואת הפורענות בפרק ב' בירמיהו, בולט השימוש בדימויים מעולם מקורות המים: בורות מים, נהרות ומים חיים.
את אלה הדבקים במצג שווא של כוח, שלטון ושליטה, הוא מדמה למי שהולכים שולל אחר הנהר השיחור (המזוהה עם הנילוס) שיסחוף אותם.
את ההולכים שבי אחר התאווה וחיי הרגע, הוא מדמה למי שנסמכים על "בורות נשברים", בורות שקירותיהם סדוקים והמים שימלאו אותם יספגו בקירותיהם ולא יישארו, או בלשונו המדויקת של רש"י (רש"י על ירמיהו ב' 13): 'כבורות של מים מכונסין ונשברין ונסדקין ומימיהם נבלעים בסדקיהם…אשר לא יכילו: את מימיהם, שהמים מטשטשין את שפתם וכותליהם והם נופלין'.
כלומר, בורות שאינם מצליחים לשמור את מימיהם מצד אחד, וקורסים פנימה מצד שני.
בשפת ימינו אפשר לומר: בולענים.
עבור ירמיהו זוהי המטפורה המדויקת ביותר לתאווה שאין לה גבול, שככל שנזין אותה רק יגבר התיאבון, והיא תהפוך למלכודת.
במילים אחרות: התמכרות. התמכרות לעבודת האלילים, לחיי השעה, להיסמכות על המעצמות הגדולות.
ואפשר לתרגם את סוגי ההתמכרויות למציאות חיינו היום.
אחד הרעיונות החוזרים בנבואה בירמיהו ב' הוא האזהרה מפני המלכודת של ההתמכרות להבל – ההיאחזות במקור אכזב שבטווח הארוך אינו נותן אחיזה, אינו מרווה ומשביע, אינו מעניק יציבות, משמעות וייעוד. אל מול הבורות הנשברים הוא מציע 'מים חיים'.
הדימוי של המעיין השופע מים חיים עומד כנגד הבורות הנשברים, שמתייבשים ומכזיבים, וכנגד הנהר הגדול הגורף, הסוחף, הטובעני כדברי רש"י על ירמיהו ב' 18: שטבעו זכוריכם בנילוס שיחור, הוא נילוס.
ירמיהו מכוון לאיכויות של המים הנובעים, המפכים, שמעוררים בנו כוחות של נביעה, זרימה, הזנה, חיוניות, רעננות, חידוש והתחדשות.
האחיזה במטפורות שעניינן מקורות המים בנבואתו של ירמיהו, פורענות ונחמה כאחד, אינו מקרי. במאמר: 'משלי טבע וחקלאות בספר ירמיהו וישעיהו', מתאר פרופ' יהודה פליקס את ירמיהו היושב בענתות למי שיושב על גבול המדבר, ואין כמוהו מודע לסכנה של פלישת המדבר אל שטחי המחייה: "מביתו שבכפר ענתות הוא צופה לצד מזרח כשלרגליו מדבר יהודה, ומצד מערב הוא רואה את הנוף הירוק של הרי יהודה העוטים כרמים, מטעים ושדות מזרע. בדמיונו הוא רואה את המדבר המתפשט מערבה וכובש את הארץ הזרועה והנטועה. בשלב הראשון – הארץ הזרועה והנטועה הופכת מקום מרעה ולבסוף – למדבר שממה."
האכזבה העמוקה של ירמיהו מ 'בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים' מעניינת שבעתיים בהינתן המציאות הגיאוגרפית של מקום הולדתו, עליה כותב נגה הראובני בפרק השני בספרו 'מדבר ורועה במורשת ישראל', המוקדש למקורות המים במדבר: "בענתות, עירו של ירמיהו השוכנת בסְפַר המדבר מצפון-מזרח לירושלים, אין מעין כל שהוא, וכן גם לא בסביבתה הקרובה . כמו כן אין מעינות גם בכפרים השכנים לענתות… ליד ענתות, מעבר לואדי שבמערבה, כקילומטר וחצי מצפון לענתות… חמש מערי בנימין סמוכות זו לזו באזור הסְפַר של המדבר, בלא כל מעין! תחת זאת מצטיינות הן בבורות מים אשר אליהם נקווים מי הגשמים. אף במקום החָרֵב, חֲרֵבַת עלמים, שרדו בורות המים."
מי שגדל באיזור הסְפַר של המדבר מודע היטב לסכנה האורבת תדיר ליושבים על גבולו, ולכן אין זה מקרי שהחורבן בנבואות ירמיהו כרוך בכריכה אחת עם יובש, שממה, ציה ומדבר, ובהפטרה שלנו: "וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב".
עם זאת, הרושם שעולה מנבואת הפורענות של ירמיהו, שממשיכה ומהדהדת בהרבה מנבואותיו העתידיות, הוא רושם קשה, רושם של אדם שחוזר ומכה ומצליף בסלע בחֵמָה ואינו זוכה לנביעת מים חיים. נראה שנבואותיו אינן משפיעות את המים החיים, המפכים, הניגרים והמחיים שאליהם הוא מכוון את שומעיו. לעיתים נדמה שהן שוצפות כנהר סואן שסוחף את כל הנקרא בדרכו, לעיתים הן כבור נשבר, הקורס לתוך עצמו: גם אם יש בהם מים, המים נספגים לסדקים ואינם נשמרים, כפי שדבריו יגיעו לאזנם של השומעים אבל לא ישמרו שם לאורך זמן שיספיק על מנת לשנות ולהשתנות בדרכי החיים.
אילו למד ירמיהו ממשליו שלו עצמו ייתכן שהיה בוחר להגיר את נבואותיו בקילוח איטי ומיטיב שיחלחל את לב שומעיו, ולאו דווקא בשטף אדיר המאיים להטביעם.
ובכל זאת, בתוך השצף הקשה של מילות הנבואה, יש רגעים של מים חיים, נדירים ויקרים שבעתיים. רגעים בהם המדבר משנה את פניו, ממקום של שַׁמָּה ושממה וחָרָבָה הופך למקום של אהבת אמת, מסירות ונאמנות.
מעניין לציין שבפסוקים האלה, איתם נסיים, מתחיל הפרק, פרק ב' בירמיהו, שם הם מופיעים כמעין הקדמה לנבואת הפורענות. פסוקים אלה נבחרו לסיים את ההפטרה של השבוע הקודם, הפטרת הפורענות הראשונה בסדרת 'תְּלָתָא דפורענותא' (ירמיהו ב' 2-1): 'וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.' שבת שלום