וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי
יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ
זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי.
פסוק זה, אולי יותר מכל פסוקי ההפטרה לפרשת "לך לך", קושר את ההפטרה לפרשה. אני מבקשת לפרק את הפסוק לשלוש צלעותיו, ולבחון כל אחת מהן.
תחילתו של הפסוק – "ואתה ישראל עבדי" – מגדירה מערכת יחסים מסוימת מאוד בין העם (בינינו) לבין אלוהיו (אלוהינו). ראוי להתעכב על הדימוי הזה, המופיע פעמים רבות בתנ"ך. מערכת יחסים בין עבד לאדוניו משמעה כניעוּת והרכנת ראש בפני האל, האדון. זוהי מערכת יחסים בה אין בחירה, אלא רק ציות. הכפיפות לאל היא מוחלטת , הציות לו עוור. האדם איננו מישיר מבט לאלוהיו, וּודאי שאיננו מתווכח איתו, אלא רק מרכין ראשו בפניו. העבד הוא, כמובן, רכושו של אדונו, משמע האל יכול לעשות בנו ככל העולה בדעתו. לאור זאת, משונה הבחירה בשם "ישראל" כשם לעם, שכן דווקא השם ישראל מבטא רגע בו נלחם יעקב ב"איש" (שליחו של האל?), וגבר עליו. ככתוב: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם–יִשְׂרָאֵל כִּי–שָׂרִיתָ עִם–אֱלֹהִים וְעִם–אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". (בראשית, ל"ב, 29).
המשכו של הפסוק הן המילים "יעקב אשר בחרתיך". לכאורה, וריאציה של אותו רעיון, שהרי יעקב הוא ישראל. אולם מבט מקרוב מלמד שאין הדבר כך. יעקב הוא הבן הנבחר (ולא אחיו עשיו). הוא היורש, ממשיך השושלת של אברהם ויצחק. ובחירה זו משמעה העצמה שלו. בזכותה יעקב מרשה לעצמו להתאכזר פעמיים אל עשיו ולנצל את חולשותיו, ובסופו של דבר – בזכותה הוא יאלץ לעזוב את הבית אך גם יתבגר ויתחזק. "יעקב אשר בחרתיך" הוא דימוי מחמיא הרבה יותר מאשר דימוי העבד והאדון. הוא עשוי למלא את הלב בגאווה. מבחינה גופנית, אדם הנבחר לתפקיד מסויים, נושא את ראשו בשמחה ובגאון – תנועה הפוכה לשפת הגוף הכפופה והכנועה של העבד.
ואז מגיע סיומו של הפסוק – "זרע אברהם אוהבִי". מילים אלה לוקחות אותנו להקשרים שונים לחלוטין. יש בהן ניטרליות מפתיעה. שכן האל איננו מכפיף אותנו אליו, אף אינו בוחר בנו – הוא מתייחס לקיומנו באופן כמעט מנוכר, רק מפני שאנחנו צאצאיו של אברהם. אברהם, אומר האלוהים, אהב אותי באמת. ואתם? אתם צאצאיו, אז בזכותו אתם כאן. בזכותו אני אלוהיכם.
אז איך כל זה מתכתב עם סיפורי התורה על אברהם, בעיקר בפרשות "לך לך" ו"וירא"?
דומה שאברהם הוא דמות מורכבת, המכילה בתוכה את שלושת חלקי הפסוק מישעיהו מ"א.
מן הצד האחד, אברהם (שבפרשתנו, כזכור, שמו עדיין אברם) מציית לאלוהים כעבד המציית לאדוניו, ויוצא למסע לכנען. בסופה של הפרשה הבאה, פרשת "וירא", יגיע ציות זה לשיא, כאשר אברהם יהיה מוכן שוב להיענות לציווי "לך לך" – הפעם בלקחו את בנו להעלות אותו לעולה לאלוהים.
אולם מיד עם הגיעו של אברם לכנען, מברך אותו האלוהים בשבע ברכות שונות, כפי שהיינו מברכים אדם מיוחד, נבחר. כבר באותו פרק עצמו, פרק י"ב בספר בראשית, מתגלה אברם כדמות מלאת יוזמה ותושייה, גם אם לא תמיד קל להסכים עם בחירותיו. הוא לא שואל את האלוהים כיצד לפעול, אלא מקבל את החלטותיו במהירות, בקור רוח ובשיקול דעת. ולרוב – בחוכמה. וכמובן – אברהם של פרק י"ח, זה המתווכח עם אלוהים על גורל סדום ועמורה, איננו עבד נרצע כלל וכלל.
ומה לגבי האהבה? האם אכן אהב אברהם את אלוהים? אני רוצה להציע שכן. אני סבורה, שאהבה מביאה איתה אמון ויכולת הכלה הדדית. שכאשר אנחנו מצויים ומצויות במערכת יחסים אוהבת, איננו חוששים להתווכח. שהאהבה מעצימה אותנו ומעניקה לנו בטחון עצמי ותחושה שאנחנו יכולים לסמוך על עצמנו ועל החלטותינו. וגם – על מי שאותו אנו אוהבים ואוהבות. על כן, דומה שהיתה אכן אהבה בין האלוהים לאברהם. האלוהים סמך על אברהם וסלח לו על טעויותיו, ואברהם – בזכות זאת – סמך על יכולותיו וכושר שיפוטו, ובמקביל סמך על אלוהים גם כאשר האֵל דרש ממנו דרישות קשות.
אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה: לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך.
בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (משנה, סנהדרין, פרק ד משנה ה), ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית י"ח, 27).
לפעמים עלינו להבין שאנחנו עפר ואפר ולציית כעבד. במקרים אחרים חשוב שנרגיש נבחרים ומבורכים כאילו בשבילנו נברא העולם. והכי חשוב – הלוואי שנתברך כולנו במערכת יחסים של אהבה – לא רק עם אלוהינו, אלא עם מי שמקיפים ומקיפות אותנו.
שבת שלום
ישעיהו מ' 27 – מ"א 16 (כרוב המנהגים) ישעיהו מ' 27 – מ"א 13 (הצעה רפורמית)
ישעיהו נ"א 1-11 (מנהג קהילת כל הנשמה)