ההפטרה נבחרה משום סיפור המחלוקת על הנהגת העם המופיע גם בפרשה.
מפטירים: שמואל א' י"ב 1-14 ההפטרה המסורתית שמואל א' י"א 14- י"ב 22.
*****
אנחנו צריכים כאן גשם. הרבה גשם. למעשה, עוד לפני הכניסה לארץ מזכיר לנו האלוהים שבלי גשם לא נוכל להתקיים כאן. וכך נאמר בספר דברים: כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא–שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת–זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה–מָּיִם. (דברים י"א 11-10)
נסביר!! – במצרים, ארץ הנילוס, המים זורמים לשדות ישירות מן הנהר, הנחלים והיובלים. בשולי החלקות נהגו לחפור תעלות רדודות, שהזרימו את המים מן הנחל את השדה. ואם רצה האיכר להשקות חלקה, השקה אותה ברגלו – כלומר פתח עם כף הרגל פתח בתעלה ואפשר למים לזרום לחלקה. הושקתה החלקה? עורמים עם הרגל את האדמה וסותמים את הפתח בחלקה, ופותחים פתח בתעלה לכיוונה של חלקה אחרת. זהו פירוש המילים "והשקית ברגלך כגן הירק".
ובארץ ישראל? בארץ ישראל המים הם בעיקר מי גשמים. אנחנו תלויים בגשם. או, כפי שמזכיר לנו התנ"ך שוב ושוב – באלוהים, שיוריד גשם. ובמה תלויה הורדת הגשם? ובכן, אותו פרק בספר דברים קובע שֶבַּצורת מתרחשת כעונש על עבודת אלילים. כך גם נלמד מסיפורו של אליהו במלכים א פרק י"ז. הנביא חגי, שפעל בעת שיבת ציון בשנת 520 לערך לפני הספירה, תולה את הבצורת והרעב בכך שהעם עוסק בענייניו ואיננו נפנה להקים את המקדש. וזכריה, בן זמנו של חגי, מוסיף על כך גם את ההתפרקות מערכי מוסר בסיסיים והתפרקות מערכת המשפט.
בנוסף, בספר ויקרא נאמר: אִם–בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת–מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.(ויקרא כ"ו 4-3)
אם כך – אנחנו לא רק זקוקים וזקוקות לגשם, אלא ל"גשם בעיתו"! מסכת תענית בתלמוד הבבלי (כ"ב ע"ב) מסבירה שהארץ צריכה להיות "לֹא שִׁכּוֹרָה, וְלֹא צְמֵאָה, אֶלָּא בֵּינוֹנִית". כלומר, גשם בעיתו הוא גשם היורד בכמות מספקת – לא יותר מדי ולא פחות מדי. ואם אפשר, מוסיפים חז"ל, אז שגם ירד בלילות ולא יפריע למהלך החיים.
בהפטרת השבוע שמואל מוריד גשם!
משה בפרשת השבוע, ושמואל בהפטרה, מטיחים בעם ש-ה' הוא עֵדם שאכן הם-הם מי שנבחרו לשרת את האל.
משה מטיח את דבריו בקורח ועדתו, המערערים על מנהיגותו: וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל–תֵּפֶן אֶל–מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת–אַחַד מֵהֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל–קֹרַח אַתָּה וְכָל–עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר. (במדבר ט"ז 16-15)
ואילו שמואל מגיב כך לאור דרישתו של העם שימליך עליהם מלך (דיון שהתחיל עוד בפרק ח):
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל–כָּל–יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר–אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד–הַיּוֹם הַזֶּה. הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת–שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת–מִי עָשַׁקְתִּי אֶת–מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד–מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם. וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא–לָקַחְתָּ מִיַּד–אִישׁ מְאוּמָה. ה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד. (שמואל א' י"ב 5-1)
והקשר לגשם?
שמואל מבקש להוכיח לעם שהצדק עימו. שאין צורך במלך. שרק אם העם לא ישכח מי הוא "מלך מלכי המלכים" (ומי נביאו!), תצלח דרכו. ומהי הוכחה זו? גשם:
גַּם–עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת–הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. (שם, שם 16)
אומר שמואל לעם. והוא ממשיך: הֲלוֹא קְצִיר–חִטִּים הַיּוֹם. אֶקְרָא אֶל–ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי–רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ. וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל–ה' וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל–הָעָם מְאֹד אֶת–ה' וְאֶת–שְׁמוּאֵל. (שם, שם 18-17)
שמואל מצליח להוריד גשם. אבל מתי? בשיא הקיץ. בעת קציר חיטים. כאשר התבואה מונחת ערמות-ערמות המחכות לדַיִש. אז מוטח הגשם. וזה נורא. מפני שגשם חזק ורב על ערמות של תבואה קצורה, פירושו עובש וריקבון. פירושו הריסת כל התבואה שנקצרה. פירושו רעב ומחסור. ועל כן, כאשר העם קורא אל שמואל "הִתְפַּלֵּל בְּעַד–עֲבָדֶיךָ אֶל–ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל–נָמוּת!", העם מתכוון ממש – אל נמות! אל נמות ברעב! עצור את זה שמואל! חטאנו בכך שביקשנו לנו מלך! סליחה!
היום ההוא היה יום נורא בתולדות העם, יום בו הנביא, שאמור לייצג את העם בפני האלוהים יוצא כנגד עמו-שלו ומעניש אותם בעונש איום. ועל מה? על עבודת אלילים? על אבדן המוסר והצדק? לא – על כך שהם בחרו מנהיג אחר על פניו.
כמה נורא הוא שאנשים בעלי יכולות רוחניות גבוהות מנצלים את כוחם על מנת להזיק לקהלם. אז, ובימינו-אנו.
ומה השיג שמואל? לא כלום! שאול ימשיך למלוך – בעיקר לצאת לקרבות ולנצח בהם, שמואל ימשיך להפריע לו ככל יכולתו, והמפסיד הגדול מכל המאבק הזה יהיה, כמו תמיד, האדם הפשוט. העם. כמה עצוב…
שבת שלום