מאז שעלה אליהו הנביא בסערה השמימה דמותו שבה מתגלגלת ומתגלה לאנשי קסם ומיסטיקה כמו גם חודרת לפולקלור היהודי לאורך הדורות. למיסטיקאים הוא מגלה תעלומות וסתרי תורה לאנשי קסם הוא מושיע בעת צרה ולעם הוא נוכח כמגן וכעד הברית. "כסא אליהו", משמש ל"סנדק" בברית המילה (שולחן ערוך, יורה דעה, רס"ה, י"א) "כוס אליהו" מונחת על שולחן "הסדר" ובזמן הקראת הפסוקים מתהילים (עט') "שפוך חמתך על הגויים…" נהוג לפתוח את הדלת לאליהו הנביא. שמו אף כרוך בגאולה ועם ברכות ההבדלה אנו שרים "אליהו הנביא, … במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד" לקיים את שנאמר בספר מלאכי "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". (שם, ג, כג') אליהו הוא דמות מופלאה מאין כמוה, בן אדם בשר ודם שלא מת כי אם נלקח אל המרומים וזכה לחזור ולהופיע באורח פלאי שוב ושוב לפני בני עמו.
דמותו הסוערת מעמידה אותו כנביא רב-כוח הנלחם את מלחמות השם. ההפטרה מספרת על מאבקו בעבודת הבעל שפשטה בעם בזמן מלכות אחאב ואשתו איזבל בת אתבעל מלך צידון. אליהו מאתגר את המלך לכנס את כל נביא הבעל ולערוך תחרות-מבחן מי הוא אלוהי-האמת ומי הם נביאי האמת – "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל–כָּל–הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד–מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל–שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים—אִם–ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם–הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו." (מלכים א' י"ח, 21) אליהו טוען ונביאי הבעל מסכימים שהאל האמיתי יוכל להצית את עצי העולה ללא התערבות אנושית. נביאי הבעל כידוע נכשלים ואינם מצליחים להצית את האש בכוח התפילה לבעל ואילו אליהו על מנת להכפיל ולשלש את מראה הנס מבקש לשפך מים על העולה ועל העצים חזור ושנו ובקוראו אל אלהי ישראל "וַתִּפֹּל אֵשׁ–ה', וַתֹּאכַל אֶת–הָעֹלָה וְאֶת–הָעֵצִים, וְאֶת–הָאֲבָנִים,
וְאֶת–הֶעָפָר; וְאֶת–הַמַּיִם אֲשֶׁר–בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה. וַיַּרְא, כָּל–הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל–פְּנֵיהֶם;
וַיֹּאמְרוּ—ה' הוּא הָאֱלֹהִים, ה' הוּא הָאֱלֹהִים." (שם, 38-39). אז אליהו קורא אל העם לתפוס את נביאי הבעל, לשוחטם בו במקום ולמגר את העבודה הזרה מקרבם.
חטא העם העובד את הבעל וקנאותו של אליהו מהדהדים אל מעשה העגל ואל דמות משה שבפרשה. כאשר משה בושש לרדת מהר סיני העם מבקש מאהרון "קוּם עֲשֵׂה–לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ…" (שמות, לב, 1) אהרון כידוע נענה לעם ומבקש מהם להביא את כל נזמי הזהב של נשיהם, בניהם ובנותיהם ובונה את "עגל הזהב" כייצוג מוחשי לאלוהי ישראל. כאשר משה יורד לבסוף מהר סיני ורואה את הסטייה מהדרך הישרה והטהורה לעבודת האלהים הוא מגיב בפעולות חריפות וקיצוניות: הוא שובר את לוחות הברית, שורף את העגל, טוחן את אפרו עד דק, מערבב את אפרו במים ומשקה בהם את בני ישראל. לאחר מכן קורא לכל בני לוי לעבור במחנה ישראל ולהרוג "אִישׁ–אֶת–אָחִיו וְאִישׁ אֶת–רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת–קְרֹבוֹ.". (שם, 27) ולטהר את מחנה ישראל. ואכן בעלי המדרש כבר עמדו על קווי דמיון רבים בין אליהו למשה ועיקרי בהם הוא מלחמה חסרת הפשרות בעבודה זרה. (דברים רבה, פ"ג, מ"ז) אך על הקורא הזהיר לשאול האם מבין קול התרועה החוגג את גבורתו וגדולתו של אליהו הנביא נשמע גם קול דק אחר? קול שמתרים את ההתגלות שתבוא לאליהו בחורב שם יאמר לו (ודרכו לנו) בפירוש "…וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה' וְאַחַר
הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". (מלכים א י"ט, 11-12. וראו גם יהוידע עמיר קול דממה דקה: מחשבות וביקורת, 2009)
הקול הדק והמודחק, הקול החתרני שקורא לנו מבין השורות ומבעד לתרועת החצוצרות הוא קולה של הדמות של עֹבדיהו. עֹבדיהו אמנם היה שר חשוב בממשלתו של אחאב אך כשמו כן הוא "הָיָה יָרֵא אֶת-ה'—מְאֹד" (מלכים א, י"ח, 3) ונאמר לנו שהוא הסתיר מאה וחמישים נביאים תחת אפה של המלכה איזבל שיצאה למלחמת חָרְמָה בנביאי ה'. למרות זאת, כאשר אליהו פוגש את עֹבדיהו הוא מתעלם מניסיונותיו של עבדיהו להציל ולקיים את נביאי ה' ותורת ישראל בזמן משבר ודורש ממנו לארגן את העימות בינו לבין נביאי הבעל. כלומר, אליהו שולל לחלוטין את דרכו של עֹבדיהו ודורש דווקא ממנו לארגן עימות שדורש הכרעה לכאן או לכאן, משחק סכום אפס, בחינת הכל או לא כלום. אם דמותו של אליהו מהדהדת אל דמותו של משה, עבודת הבעל אל מעשה העגל, עֹבדיהו מהדהד אל דמותו של אהרון. אהרון ניצב בפני אתגר מנהיגותי-חינוכי. כבר לימדנו רבי יהודה הלוי (1041-1075) שחטא העגל היה בכך שהעם רצה ייצוג חזותי של האלהים ולא בזה "שיחסו כוח אלהי לדבר הזה שעשו בידיהם ומרצונם" (ספר הכוזרי, מאמר ראשון, צו). כלומר אהרון מצא דרך ביניים למצוקתם לחצם. ואכן, כאשר חז"ל דנים בנושא הפשרה במשפט הם מנגידים בין משה לאהרון. משה לשיטתם הוא הטיפוס של "ייקוב הדין את ההר" ואילו אהרון הוא דמות המופת לדיין המחפש את דרך הגישור. עליו הם אומרים "אבל אהרון אוהב שלום ורודף שלום, משים שלום בין אדם לחברו, שנאמר "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן." (מלאכי ב', 6) המשך הסוגיה מראה שחז"ל העדיפו את דרך הפשרה, דרכו של אהרון, באומרם "איזהו משפט שיש בו שלום – זהו ביצוע [פשרה]".
עלייתו של אליהו השמימה בסערה, ברכב אש ובסוסי אש, כמו הדביקה את אלישע באש הקנאות. הנביא אלישע אחוז בעתה מהאירוע הולך ומצעק "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים". (מלכים ב' י"ב ) הנרטיב הראשי ממשיך וחוגג את העברת הסמכות "וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי–הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר–בִּירִיחוֹ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמְרוּ, נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל–אֱלִישָׁע". (שם, ט"ו) אך מעשהו הראשון של אלישע הוא מעשה נורא. ילדים לועגים לו "עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" (מלכים ב ב, כג') ובזעמו הוא משלח שני דובים שמבתרים ארבעים ושנים ילדים.
דרכו הקיצונית של אליהו לא הביאה שלום על ישראל כך גם ניכר ממעשה תלמידו-יורשו, הנביא אלישע. לעומתם, קול ענות, קול-דממה-דקה סרוג בין דרכו של אהרון, שבנה לעם את העגל, עֹבדיהו שהסתיר נביאים תוך שיתף פעולה עם אחאב, וחז"ל שהעדיפו את הפשרה והשלום ואת הדרך של "מתוך שלא לשמה…" וְהָבֵן.
שבת שלום.