פרשנים לדורותיהם ניסו להסביר את מפקד חצי השקל שבראש פרשתנו: כִּי תִשָּׂא אֶת–רֹאשׁ בְּנֵי–יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַ–ה', בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא–יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ, כָּל–הָעֹבֵר עַל–הַפְּקֻדִים—מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: (שמות ל' 13-11)
רוב הפרשנים בחרו לפרש 'כִּי תִשָּׂא' במשמעות 'כשתספור'. רש"י על הפסוק הראשון: "כי תשא – לשון קבלה, כתרגומו. כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מניינם." דרך מוזרה למנות את האנשים, אלא אם אתה מאמין כמו שממשיך שם רש"י "שהמניין שולט בו עין הרע" – עצם המניין הוא מסוכן, ומכאן המנהג שלא סופרים את בני ישראל ישירות, אלא באמצעות חצאי שקלים, טלאים (כל אחד מביא טלה) שברי חרסים ועוד. במסכת בבא מציעא (דף מ"ב א) אנחנו מוצאים "ואמר רב יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". המלבי"ם בפירושו על פרשתנו הסביר כי "…כשהם כולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם, שאז מפרידים כל איש בפני עצמו, .. ואז ישלוט בהם הנגף". מוזר, שהרי דווקא התייצבותם למפקד מאחדת אותם. ומוזר גם לנוכח מפקדים לא מעטים במקרא שנעשים ישירות, בלי חפצים מתווכים. הכל משונה בפני עצמו, אבל מדוע בכלל נדרש מפקד? ועל מה מתחייב כופר-נפש? על איזו מגפה נאמר וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף? מה הם עשו שהם מתחייבים עליו בכופר נפש ואיזו מגיפה יש לעצור?
הבה נביט בסדר העניינים במחצית הראשונה (מפאת קוצר היריעה, ולכבוד מחצית השקל) של פרשתנו – פרקים ל עד ל"ב בספר שמות
- המצווה " וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' " שבה כל אחד מביא מחצית השקל – כדי לכפר על משהו ולעצור מגיפה כלשהי (פרק ל', 11-16) – מיד אחרי הציווי (מהפרשה הקודמת) על בניית המשכן ופרטיו.
- המשך המצוות על בניית המשכן ותפקודו: המצווה על כיור הנחושת ורחצת הכהנים:
"וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה" (שם, 17-21)
- מצוות " קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר" ומשיחת הכהנים בשמן הריחני (שם, 22-33)
- הכנת הקטורת – " קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ" (שם, 34-38)
- הצו לבחור בבצלאל בן אורי כמי שיבנה את המשכן ואת כל כליו (פרק לא, 1-11)
- המצווה על שמירת השבת (שם 12-17) כולל מה שאנחנו שרים לפני העמידה "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שם 17)
- סיום השהות על ההר – " וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים." (שם 18)
- פרשת עגל הזהב "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים" (ל"ב 1) וכל הזעם וההרג הבאים בגללו (עד פסוק 35, סוף הפרק)
פרשנים רבים תהו על מקומה של פרשת כי תשא כולה, ומדוע מוזכרים הכיור והבשמים והקטורת לאחר סיום תיאור בניית המשכן בפרשת תצווה. אבל לא מצאתי עדיין מי שהציע להזיז את מפקד חצי השקל אל מה שנראה לי כמקומו הטבעי, מיד לאחר עניין עגל הזהב שהוא העניין העיקרי בפרשתנו. אבל כשמחזירים את המפקד למקומו הנכון, הכול מסתדר:
משה יורד מההר, העם חוגג סביב העגל, הוא זורק את הלוחות, קורא ללוויים ואלה מתחילים להרוג במחנה, ואז הוא אוסף את כולם ואומר: "אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה; וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל–ה', אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם" (שם, 30), והוא מתייצב מול אלוהים לסנגר על העם: "וְעַתָּה, אִם–תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם–אַיִן—מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם 32) וה' עונה לו "וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" ( שם 34) ואז לסיום "וַיִּגֹּף ה' אֶת–הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת–הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן." (35)
ושימו לב איך כל המלים המודגשות שלמעלה, חוזרות בפסוק הזה, כשמזיזים את כל המפקד מתחילת הפרשה אל מקומו החדש, ואיך הכול מסתדר מאליו כשחצי השקל הוא באמת כופר על מעשה העגל:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל–מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת–רֹאשׁ בְּנֵי–יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַ–ה' בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא–יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם.
ואז מתקבלים גם ההסברים למה דווקא חצי שקל – ספר תורה תמימה, [חיבור ופירוש משנת 1902 על חמשה חומשי תורה עם ליקוט של מאמרי חז"ל מש"ס בבלי ותלמוד ירושלמי ומדרשים על סדר פסוקי התורה, בעריכת הרב ברוך הלוי אפשטיין מפינסק] – "למה מחצית השקל, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, חד אמר לפי שחטאו במחצית היום, יתנו מחצית השקל, וחד אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל…. ור׳ נחמיה בשם ר׳ יוחנן בן זכאי אומר, לפי שעברו על עשרת הדברות יהיה כל אחד ואחד נותן עשרה גרה" (ירושלמי שקלים פ״ב ה״ג)
כמה מתוק הרגע הזה, כשכל החלקים בפאזל נופלים למקומם, כשחשיבה חדשה מתירה אותנו מן הסבך בלי לחכות ל"תשבי שיפתור קושיות ובעיות". והלוואי ובמהרה נזכה לחשיבה חדשה, ונחוש את המתיקות הזאת, עת ישובו בנים לגבולם, יושבו חטופות וחטופים לזרועות אוהביהם, חיילים לבסיסיהם, והשלום והאמת למקומם הראוי להם.
שבת שלום