ההצגה הגדולה של אליהו על הר הכרמל מסתיימת בקריאה האמונית המהדהדת של כל העם: ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים. (מלכים א, י"ח, 39) האם קריאה זו היא הסיבה שסיפורו של אליהו אל מול נביאי הבעל נבחר כהפטרה של פרשת כי תשא?
ההופעה הגדולה של אליהו על הר הכרמל מעמידה את אליהו לבדו אל מול המוני עובדי האלילים: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַ–ה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. (שם, שם 22) אליהו מכריז שהוא האדם היחיד שנשאר נאמן לה' אלוהי ישראל. זאת לאחר שכמה פסוקים קודם לכן הואר פגש את אדוניה שהציל קבוצה גדולה של נביאי ה' והחביאם במערה. המציאות הקשה כלפי אנשי אמונה בממלכתו של אחאב לא גרמה לאליהו להבין כמה מסוכן לשחק כאלוהים ולמנוע גשם בכל ישראל. המפגש עם אדוניה, לא שינה את התפיסה של אליהו לפיה הוא נותר לבדו נביא לה'.
במחזה הגדול על הכרמל מעמיד אליהו את אלוהים למבחן אל מול הבעל. ה' אלוהי ישראל משתף פעולה עם אליהו: וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. (שם, שם, 38)
אז מדוע אנחנו קוראים את הסיפור הזה כהפטרה של פרשת כי תשא ולא כהפטרה של פרשת שמיני למשל?
פרשת כי תשא פותחת בסופם של ארבעים הימים הראשונים של משה עם אלוהים על הר סיני. היא ממשיכה במעשה העגל ובשבירת הלוחות הראשונים. משה עולה לארבעים יום וארבעים לילה נוספים עם אלוהים על הר סיני, ובהם ההתגלות בנקרת הצור. הפרשה מסתיימת בירידה הזהירה של משה הקורן, עטוי המסווה, עם הלוחות השניים. נותן תורה לישראל.
במעשה העגל משה עומד מול אלוהים כמגונן על העם. עם זאת הוא שובר את הלוחות אל מול העם כשהוא יורד מן ההר. הוא קורא: מִי לַ–ה אֵלָי, (שמות לב, 26) והורג בעם שלושת אלפים איש. מיד הוא עובר לנחם את העם ולברכו ואז עולה שנית להר. בהמשך הפרשה הוא זוכה בהתגלות האינטימית ביותר לה זכה אדם עם אלוהים – בנקרת הצור. הוא כותב את הלוחות השניים בעצמו, ויורד עימם אל העם כשעור פניו קורן. משה נותן תורה לישראל.
משה עומד כיחיד אל מול העם, ולא פחות מזה הוא ניצב כיחיד אל מול אלוהים. משה המנהיג האנושי זקוק לאלוהים, אך גם ניצב מולו. הוא אינו נכנע לייאוש של אלוהים, אך הורג בעם ללא רחם. משה מצליח להנהיג את העם בדרך הארוכה מעבדות לחירות. התורה היא הגילוי הנצחי של אלוהים. היא החוק שבונה חברה של חסד וחמלה. היא הסיפור שנשאר לדורי דורות.
ואנחנו, יחד עם משה ועם עם העבדים המשוחרר, מגלים שהמעבר הזה מנאמנות לאלוהים שמוציא אותנו מארץ העבדות למדבר החירות, לאלוהים שנותן תורה עמה יהיה על כולנו להתמודד במהלך הדורות כאחריות אינסופית, הוא הדרך הארוכה לעבר החירות. משה מנהיג את העם בדרך חתחתים אינסופית לעבר חזון גדול.
ואילו אליהו, קיים הצגה גדולה על הר הכרמל, לאחר שהפקיע מאלוהים את תפקידו – להוריד גשם. בהופעה הגדולה על הכרמל הוא מציג את עצמו כמביא את דבר האל עלי אדמות. זאת אולי הסיבה מדוע אליהו נשאר ונזכר כאדם בודד שהגיע משומקום, שיחק בנאמנותו לאלוהים ונהיה האורח מהשמיים המשתתף בבריתות מילה ובכוס בחמישית של ליל הסדר.
גם משה וגם אליהו עומדים בתווך שבין אלוהים לעם. משה הוציא אותם למדבר בו חסרו להם מים. ובדרך במדבר נוטע בהם אמונה בעצמם ואמון בה'. אליהו לקח מאלוהים את מפתחות הגשמים, וערך הצגה גדולה על הר הכרמל. משה עומד כל הזמן בתווך שבין ה' והעם. הוא שוגה וחוטא כבן אדם. ואילו אליהו מדבר בשם אלוהים ומעמיד עצמו במקומו.
אליהו נותר נביא בודד לאלוהים ואילו משה קיבל, גם אם באיחור ניכר, את התואר האלמותי "משה רבינו".
אפשר שהגילויים האמוניים הדומים עשו את סיפורו של אליהו ראוי לדעת חכמים להוות הפטרה לפרשת כי תשא. ועם זאת עומק ההבדל בין שני האישים הוא שזועק מתוך ההפטרה.
אליהו הפך להיות סמל לנביא העומד מנגד ומתריע, ואילו משה נעשה לסמל ולמופת של מנהיגות אמיצה, משחררת, המובילה לדרך של חזון אנושי גדול. מנהיג שמוכן לשלם את מחיר הדרך בה בחר.
שבת שלום