בושה. בואו נדבר על בושה: אַל־תִּירְאִי כִּי־לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל־תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי־עוֹד׃ (ישעיהו נד, 4)
הפסוק הרביעי בהפטרה פוטר את האישה, ירושלים, מבושה. שתי שאלות אני רוצה לשאול: על מה יש לה להתבייש? ומדוע הנביא פונה אל ציון בלשון נקבה?
הנביא מנסה לזעזע את שומעיו. עבודת אלילים, חוסר מוסר וצדק, עושק דלים – כל אלה פשו בירושלים בעבר. הם-הם המקור לבושה שירושלים (המייצגת כמובן את אנשי ירושלים) צריכה לחוש.
נזכור, כי החוקרים והחוקרות, רובם ככולם, תמימי דעים ביחס לזמנו של הפרק, בהיותו נמנה על חטיבת פרקי "ישעיהו השני" (פרקים מ'-ס"ו). נביא זה ניבא, כך על פי המחקר, בתחילת ימי שיבת ציון, ימים בהם דעכה האימפריה הבבלית ואילו האימפריה הפרסית עולה על בימת ההיסטוריה. במילים אחרות – נביא עלום זה, המכונה "ישעיהו השני", פונה אל שבֵי-ציון. אלו זמנים של תחייה ותקווה, של התעוררות האמונה. נודה על האמת, גם זמנים אלה חלפו מהר, כפי שעולה בנבואותיהם של הנביאים חגי וזכריה, אך בינתיים נישאר עם האופוריה של תחיית העם בארצו.
נשאלת השאלה: מדוע ברגע כזה הנביא בוחר להזכיר לעם את חטאיו? ולא רק את חטאיו – את הזעם העצום של האלוהים על חטאים אלה, את העונשים והאלימות של האל: ביטויים כמו 'בְּשֶׁצֶף קֶצֶף' או 'נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר־בָּךְ' הם ביטויים מטרידים מאוד. במילים אחרות – הבושה שעל ציון לחוש כרוכה גם בפחד – בושה ופחד מפני האל, אל הפכפך שרגע אחד כעסו מכלה ובמשנהו הוא מבטיח הבטחות. האישה המוכה, ירושלים, אמורה להאמין להבטחות אלה, ולהתעודד מהן.
אמת, הפרק מלא בביטויים יפים כל כך (גם חלקו הראשון, המהווה את הפטרת "כי תצא", וגם חלקו השני, שהוא הפטרת "ראה"). ובכל זאת, בתוך עמי אני יושבת, ואת דבריי אני כותבת בשבוע בו מרחף מעלינו צל כבד של אונס קבוצתי נורא באילת. לפתע, בפעם הראשונה בחיי, אני קוראת את הפרק אחרת, ומתקשה להתפעל מן התיאורים הנהדרים של הנחמה, הרחמים והגאולה.
אמונה, כך אני מאמינה, איננה נבנית על פחד ובושה. אמונה נבנית על אמון, על סליחה לעצמנו על טעויותינו, על ביטחון גדול ועצום בקיומו הנצחי של האל, אל מכיל.
אני קוראת את הפסוקים אחרת, וחושבת לעצמי – לא כך אני רואה את האלוהים, כבן זוג מכה ואלים רגע אחד, ומלא הבטחות במשנהו.
ודומה, כי בבחירה לדבוק בדימוי האל הגברי שעושה כחפצו באישה (ירושלים-ציון או בתולת ישראל), אנחנו מסתכנים בחלחול הדימויים האלה גם ליחסי זוגיות בינינו, כאן על פני האדמה.
'אלוהים', אני אומרת לו, 'תן לי ללמד אותך משהו. בן זוג טוב ואוהב איננו כזה המבטיח הבטחות גדולות או תכשיטים (כבהמשכו של הפרק), אך איננו סלחן אם דרכי שונה מדרכו. זוגיות טובה מושתתת על סליחה הדדית, על הזכות לטעות מבלי לפחד מתגובתו של בן זוגנו (או בת זוגנו), על הליכה בדרך משותפת תוך אמון הדדי. על הבחירה להיות יחד כי כך אנו רוצות ורוצים, ולא בגלל הפחד מעונש'.
'אלוהים', אני אומרת לו, תן לי להזכיר לך מה אמר עליך זכריה: "לא בחיל ולא בכוח".'
'אלוהים', אני אומרת לו, 'סמוך עלינו. ותן לנו לסמוך עליך. בבקשה'.
שבת שלום