שנה חדשה הולכת ומתקרבת. מתוך שבע שבתות הנחמה שבין ט' באב לראש השנה, הגענו לשבת החמישית.
הדי זכרונות הקיץ כבר הולכים ונעלמים אל תוך המולת השגרה והיום יום.
אבל בעצם, אף פעם אין רק "שגרה". אנחנו תמיד בין לבין. בדרך מפה לשם, בתהליך כזה או אחר. פנימי או חיצוני, מבחירה אישית או מכפייה חיצונית.
יחד עם שבע שבתות הנחמה אנחנו בתוך חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש ההכנה לקראת השנה החדשה שתבוא אחריו.
ובתהליך נוסף, אנחנו נמצאים ימים לפני מערכת בחירות נוספת. מה יקרה בעקבותיה?
הפטרת פרשת כי תצא פותחת במילים – רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר ה'׃
אפשרויות רבות יש לקריאת הפסוק הזה. האם עדיף להיות עקרה שלא ילדה? האם הנביא מנסה להראות לה שעדיף בלי ילדים?
מדרש שיר השירים רבה מציע פרשנות אחת מעניינת : אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּחֻרְבָּנָהּ הֶעֱמִידָה לִי צַדִּיקִים, וּבְבִנְיָנָהּ הֶעֱמִידָה לִי רְשָׁעִים (שה"ש רבה, ד:ו)
המדרש מציע כי ציון, היא העקרה, לפעמים עדיף לה שתהיה חרבה. כי מתוך החורבן נולדים צדיקים. השלטון, הריבונות מולידים רשעים.
האם אפשר להפר את רוע הגזירה שמציע המדרש? האם יכול להיות אחרת? האם אפשר להיות גם ריבונים וגם צדיקים?
אני רוצה לקוות שכן. ולא רק אני, גם ישעיהו, בהמשך אותה פסקא שהיא הפטרת השבת שלנו –
הַרְחִ֣יבִי ׀ מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃
פתיחת הבית והלב, המוכנות להכיל ולהכניס פנימה, ולא לדחוק החוצה. חיזוק הבית מתוך פתיחות והרחבה. לא מתוך הסתגרות וחסימה.
מי יתן ונוכל לעשות זאת, ואז יתקיים בנו – וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ ה'׃
שבת שלום