אני מבקשת בדרשתי לאחד בין עניני החקלאות הבאים לידי ביטוי בפרשה עם רעיון הגאולה והנחמה הנשמעים מתוך דברי הנביא ישעיהו שהם ההפטרה לשבת זו, הששית מבין שבע שבתות הנחמה.
"בכול ציפייה יש עצב נבו" כתבה רחל המשוררת, ואיגדה במשפט אחד את טנא התקוות והאכזבות שהן מנת חלקו של החקלאי. אותו חקלאי שקיבל נחלה באדמה חרבה וקיבל את הזכות להיות בן חורין בה ולעבד אותה כרצונו. בזיעת אפו אוכל הוא לחם ומאכיל את משפחתו. אדמת הארץ אינה נעתרת בקלות לכלי עבודתו של החקלאי והוא, מכורח הישרדותי, ממציא כלים כבדים שפוצעים אותה, הופכים אותה, חורצים בה תלמים וכופים עליה להיות אם ורחם לגידולים השונים.
בבוא העת, לוקח החקלאי את פירותה של אותה האדמה, עוקר אותם מבטנה ומניח בטנא. אני חושבת על הנשים החרוצות הקולעות בידים אוהבות את הטנאים. ככל שהן קולעות טנאים רבים יותר, כך הם מעידים על עושרו של החקלאי ועל גודלה ופוריותה של נחלתו. מעמיס החקלאי את הטנאים המלאים על חמוריו ומתחיל בדרכו הארוכה אל הכהן בבית המקדש, שם יקדיש את פרי אדמתו מנחה לה'.
אני חושבת על הפירות והירקות הנצורים בטנא, נלקחים ממקום גידולם אל המקדש, ועל החקלאי, שנאלץ ללכת ברגל, בדרכים לא סלולות, להביא מנחה אל האלוהים, שאותו נאלץ לעבוד במקום שהוא לא ביתו. המרחק, האבק, הניתוק מהאדמה, כל אלה פוגעים באיכות הפירות והירקות והם עוברים תהליך איטי וארוך של רקבון. הופכים להיות 'כלוב קיץ' במילותיו של עמוס (ח,א) בשלהי האביב. בבוא החקלאי להקריב את פרי אדמתו לפני ה', כבר אין הם ראוים למאכל אדם. האם ראויים הם למנחה לה'?
האם לא ראוי יהיה להביא את מנחת הפרי לה' דווקא על האדמה שגידלה אותו? האם לא יהיה זה ביטוי אמוני גלוי וחגיגי להכרת התודה של החקלאי לאלוהיו?
דווקא הריטואל החוזר שנה אחרי שנה (יש שנים ברוכות יותר ושנים ברוכות פחות), ריטואל שמתלווה אליו הוידוי: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי–שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; … וַיִּתֶּן–לָנוּ אֶת–הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת–רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר–נָתַתָּה לִּי, ה' " (דברים כו, 5-10).
דווקא הריטואל המעגלי הזה, אשר מכריח את החקלאי להתאפק מלהביא את מנחתו על אדמתו, מניח כי פרי האדמה יאבד מטריותו, מקשיותו, הוא הביטוי האמוני העמוק ביותר לקשר שבין החקלאי לאלוהים. הוא דורש סבלנות, התמדה והקרבה וכן, מטעין את המעשה הפולחני בהיבט החברתי וההיסטורי- לאומי.
הוידוי, הקרוי גם מקרא ביכורים, מתאר בלשון רבים את הקשר שבין ה' לבין העם ואת מנחת התודה שמעניק החקלאי לה' על גאולתו אותו. אותנו. לשון הרבים של הוידוי מאפשר לחקלאי להיות חלק מחברה, להיות חלק מעם.
הפירות, שאיבדו מחיותם בדרך הארוכה מהווים סמל ותזכורת שנתית, נצחית לברית הדדית שבין האדם לאלוהים, סמל לזכרונותיה של חברה, לסיפוריה, לנרטיבים שהיא מייצרת ומנכסת לעצמה. ובמובן זה, איכות הפירות ומצבם לא משמעותיים עוד, אלא עצם המסע של החקלאי, העוזב מדי שנה בשנה את ביתו ויוצא לפגוש את אלוהיו כשעל גבו או חמורו עמוסים כל הזכרונות המשותפים של העם, על צרותיו וגאולתו.
לפיכך, המסע, בין מסעו של היחיד או מסעה של משפחה, הוא העיקר. הוא המאפשר את הסבלנות בחודשים שחוני הגשם, את השבועות שבהם קם החקלאי עם שחר, עבד שעות ארוכות בחום היוקד של העמק וחזר הביתה, לעיתים נרגש על ניצן חדש שהנץ ולעיתים מובס וכואב על האדמה הקשה ועל הגשם שממאן לבוא.
מהי האמונה, אם לא האמון בקשר שבין האדם הפרטי, לאדמתו ולאלוהיו, קשר שנטווה מחבלי נצרים שנארגו בידים אוהבות לכדי טנא. והאחרון נושא בתוכו זכרונות עבר וידיעה עמומה אמנם, אך מנחמת, שהקשר בין האדם –האדמה- אלוהים אינו תלוי באיכות הפרי שיובא כמנחה.
אין פירות שלמים – יש פירות שגודלו באהבה, בתנאי מחייה קשים יותר או פחות. בכל אחד מהם היתה הבטחת הפרי שמומשה והם מסמלים את ההרמוניה שבין האדם, לזמן ולמקום. ככאלה, הם מהווים גם תזכורת תמידית למאמצי החקלאי, לאופן אהבתו ולאמונה שלו במשפחתו העובדת לצידו, באדמה ובאלוהיו.
יענקל'ה גלפז כותב: "אדם חוזר וקציר יומו / צנוע הוא ודל, / ועל גבו צרות החול / עומסות לו כמגדל. / ולפניו רואה פתאום / את שתי עיניה של בתו / והוא אז שר, והן איתו / שרות הללויה." (מתוך הללויה). שירת ההלל לה', נובעת מהקשר הבלתי אמצעי, שאינו תלוי דבר שבין האב לבתו. במפגש בין העיניים מתגלה הזיכרון הקולקטיבי, מתרחש הוידוי, אותו קראנו במקרא הביכורים ורק אחרי מסירת העבר והווה, לשתי עיניים המיצגות את העתיד, הן יכולות לשיר לו, לאדם הנושא על גבו את צרות החול, את ההללויה.
כאן מתקיים הקשר בין הפרשה לבין ההפטרה מישעיה (פרק ס'). ההפטרה פותחת במילים "קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ" (פס' א'). האור, כמוהו כאמונה המחייבת לקיחת אחריות, נשיאת הזיכרונות בטנא ואהבת הפירות הלא שלמים, יתעורר בלב האדם הנרדם, יבקיע בתוכו מרחב חדש של אפשרויות, אהבה, סליחה ואולי גם של תפילה חדשה לשנה חדשה שעוד רגע תפציע.
דווקא ימים ספורים לפני יום הדין, בעודנו על סיפו של חג האסיף, חשוב לקרוא את פסוקי הנחמה של ישעיהו ואת ההבטחה הגדולה שאולי מתגשמת לנגד עיננו ממש. מוצע לנו גם לקרוא מחדש את מקרא הביכורים ובקריאתנו, אנחנו, לרגע, גם החקלאי העמל היוצא למסעו המחזורי בנבכי האמונה, גם הפירות שאינם מושלמים ונושאים בחובם מטען של זכרון היסטורי וקולקטיבי, פירותיו של עץ החיים המה. אנחנו גם עיניה של בת החקלאי, השרות הללויה ואנחנו גם נדרשים לעמוד מול עצמנו, לחוות מחדש את בריאת העולם ובריאת האדם ולקוות, שבשנה זו תהיה הבריאה פגומה באופן מושלם ושהטנא שלנו יהיה מלא ביצירה, בכוונה ואמונה ובזכות לראות טנאים מלאים ומגוונים של אנשים אחרים במרחב שלנו.
ורחל, שעצב נבו חילחל ללשד עצמותיה שואלת
אֲרַפֵּד הַטֶּנֶא / זִכְרוֹנוֹת כִּנֶּרֶת, / וֶרֶד שְׁמֵי הַבֹּקֶר / בֵּין עֲצֵי הַגָּן, / זְהַב הַצָּהֳרַיִם / בְּמֶרְחָב רוֹגֵעַ / וְלִילַךְ הָעֶרֶב / עַל הָרֵי גוֹלָן… / התשמח לשי?
שבת שלום