ֿההפטרה נבחרה משום הקשר בין קיום המצוות לזכות לרשת את הארץ. מפטירים: עמוס ט' 15-7. ההפטרה המסורתית ברוב המנהגים יחזקאל כ' 20-2 (ס) או עמוס ז' 15-7 (א). מנהג כל הנשמה: זכריה ז' 1 – ח' 3.
*****
ההפטרה (על פי המנהג אשכנז) של פרשות אחרי מות וקדושים היא הפטרה קצרה במיוחד בספר עמוס, הפותחת בפסוק מפתיע ופרובוקטיבי: " הֲל֣וֹא כִבְנֵי֩ כֻשִׁיִּ֨ים אַתֶּ֥ם לִ֛י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל". הפרובוקציה אינה רק עבור הקוראים המודרניים, עבורם המילה "כשיים" היא מילה מורכבת, אלא גם עבור השומע בני זמנו של עמוס. אנו כה מורגלים לחשוב שאנחנו מיוחדים, שאנו עם נבחר, שההיסטוריה שלנו שונה באופן מהותי – הרי אלוהים הוציא אותנו ממצרים!
הפסוק הפותח את ההפטרה מטלטל בישירות שלו – דעו: גם עמים אחרים עברו מקומות בהיסטוריה – הפלישתים הגיעו מכפתור וארם מקיר וגם השינויים הללו היו רצון אלוהי. במילים אחרות – אל תתפתו לחשוב שבשל יציאת מצרים אתם מיוחדים ושונים, שההיסטוריה לא חלה עליכם, שאתם (כלומר אנחנו) יכולים לקחת כמובן מאליו את העובדה שאנחנו נמצאים על אדמתנו.
בכך ההפטרה מתחברת לפרשה: " וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת חֻקֹּתַי֙ וְאֶת מִשְׁפָּטַ֔י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ כִּ֚י אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ׃ וְלֹֽא תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם׃". (ויקרא י"ח, 28-26)
היכולת שלנו להישאר לאורך זמן על אדמתנו תלויה בנו. ישיבתנו כאן היא על תנאי מוסרי. אם נטמא את הארץ בהתנהגותנו – לא נשאר בה. זהו המסר העולה מפרשת השבוע ומההפטרה גם יחד. מסר מאתגר לחגיגות שנת ה-75 של מדינת ישראל.
אך ההפטרה מסתיימת בפסוקי נחמה: " הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם ה' וְנִגַּ֤שׁ חוֹרֵשׁ֙ בַּקֹּצֵ֔ר וְדֹרֵ֥ךְ עֲנָבִ֖ים בְּמֹשֵׁ֣ךְ הַזָּ֑רַע (עמוס ט 13). על פי הפשט, מתאר עמוס הנביא תקופה אידיאלית, בהם הארץ כה פורייה עד שהעונות החקלאיות יתרחבו ויגעו זו בזו – החרישה והקצירה, דריכת הענבים והכנת השדה לזריעה. ביום ההוא הטבע הישראלי כולו יחגוג שפע: " וְהִטִּ֤יפוּ הֶֽהָרִים֙ עָסִ֔יס וְכׇל הַגְּבָע֖וֹת תִּתְמוֹגַֽגְנָה׃". הדימוי למפגש הזה הוא מפגש – מפגש בין דברים שבדרך כלל לא נפגשים.
מפרש זאת המגיד מדובנא (רבי יעקב קרנץ ממאה ה-18) במשל:
"משל לבן כרך (=בן עיר) אשר ישב מעולם בין חומה גבוהה דלתיים ובריח ולא יצא מעודו חוץ לעיר לראות עבודת השדה בחרישה זריעה וקצירה. פעם אחת (יצא ממקומו והלך לאחד הכפרים) וירא איך איכר פולח ובוקע את האדמה. וישתומם על המראה, כי יקלקל פני האדמה המכוסה בירק דשא נחמד מראה…עוד לא מצא פשר דבר." המשל ממשיך ומציין כיצד בן העיר מביט בתמהון בפעולות האיכר שנראות לו שגעון מוחלט כגון פיזור זרעים, קציר, דיש וכו'. רק לאחר סיום התהליך הוא מבין את ההיגיון במעשיו של האיכר. והמשל מסתיים במילים: "אמנם אם היה חוזר למקום מושבו ב'עיר המבצר' שלו, לא היה רואה את כל אשר נעשה מפעולת האיכר, היה דנו למשוגע וחסר דעת, רק ראייתו כל המעשה מראשית עד תכלית – למדוהו הבנת דעת האיכר" (כוכב יעקב. [את המשל המלא ניתן למצוא בקישור הבא: https://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=20513]
המגיד מדובנא מפרש את המשל לכיוונים היסטוריים, אך ניתן לומר כך: לולא היה בן העיר יוצא לראות במו עיניו את עבודת האיכר, לא היה מבין את הפשר למעשיו. רק היציאה ממקום הנוחות, ההתבוננות והשיחה מאפשרים את ההבנה העמוקה.
עמוס הנביא קורא לנו לא לשבת כל כך בנוח על אדמתנו, לזכור שהיא על תנאי, ואולי הדרך לנחמה ולעתיד טוב יותר היא המפגש בין האנשים שאינם רגילים להיפגש.
שבת שלום