תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ, כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם,
כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי, אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן–אָדָם.
כך כותבת חנה סנש בשירה הראשון בשפה העברית. אכן, הכמיהה לסימני דרך, לאותות שיובילו אותנו במסלול ברור, שיאירו לנו אור בחשכת הדרך היא כמיהה אנושית תמיד. בימים של חוסר וודאות, בין סגר לריסון, בין תחלואה לחיסון – אנו נאחזים בכל סימן שיתן לנו תקווה, שיאיר לנו אור. חלקנו מבקשים סימן מ"למעלה" מאלוהים, חלקנו מבקשים סימן מהעולם או מהסביבה, מרמזים חבויים או מצירופי מקרים.
בהפטרה נמצא הפסוק: שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה. (ישעיה ז י11). ישעיה אומר לאחז, שאינו מאמין באלוהים, –בקש סימן, בקש הוכחה כדי שתווכח בטעותך. וכיצד מבקשים אות או סימן לנוכחות אלוהית? שתי דרכים מציע לנו הפסוק – העמק שאלה או הגבה למעלה.
אופן אחד הוא העמק שאלה – לשאול שאלות עמוקות. דווקא מתוך הדרישה העמוקה לפשר ולמשמעות אפשר ויתגלה סימן לנוכחות אלוהית, סימן לדרך הראויה אשר יבחר בה האדם, סימני דרך לאופן לפעול. דרך זו מבקשת להעמיק בחוויה ובשאלה, להאחז בעמימות עד שתיהפך לבהירות.
דרך אחרת היא דווקא "הגבה למעלה" – האדם מתבקש להגביה עצמו ולהסתכל ממעוף הציפור על חייו ועולמו. אולי דווקא בנקודת מבט שאיננה ממוקדת ב"כאן ובעכשיו" יוכל האדם למצוא סימן ואות לדרך בה יפסע. לפעמים כשעולים לפסגת ההר מתגלה בבירור השביל בו יש לצעוד.
שתי דרכים הן – דרך המחשבה ודרך ההגבהה, דרך העמק או דרך ההר. ושתיהן דורשות שאילת שאלה, הבעת משאלה, ואולי – גם את העוז לקחת בהשאלה סימן מאלוהים, סימן אותו נחזיר כשלא נזדקק לו עוד.
אך מה קורה כאשר העזנו ושאלנו, ביקשנו אות אך נענינו בדממה?
ההפטרה (לפי מנהג אשכנז) כוללת גם את הפסוק הבא: וְחִכִּיתִי לַ–ה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ. (ישעיה ח 17). מה עושים כשיש הסתר פנים? לכאורה, מחכים בסבלנות וממתינים לאות. אך האם זהו תהליך כל כך פשוט? האם תמיד עלינו לשבת ולחכות?
הגמרא במסכת מגילה מספרת על רבי חייא שהגייתו היתה משובשת, וכשהקריא את הפסוק שלפנינו הפסוק שינה את משמעותו והפך ל ל"והכיתי לה'". אִם תַּחֲלִיף חי"ת לְה"א תַּחֲרִיב הָעוֹלָם (שיר השירים רבה ה׳:י״א: ב׳). על פניו דוגמה זו מופרכת ביותר, שהרי דקדוקית אין משמעות ל"והכיתי לה' " – היה צריך לומר "והכיתי את ה' ". גמרא זו מבקשת לשים לב לאות, לסימן ולצליל. ההבדל בין ח לה' איננו רק הבדל פיזי של קו קטן המחבר בין חלקי האות. זהו ההבדל בין חמץ למצה, זו סוד התזמון הנכון בו צריך להפסיק לחכות לתהליכי תסיסה ותפיחה. המתח בין חכיתי להכיתי מזכיר לנו כמה קשה להשאר פתוחים לסימני תקווה לאורך זמן.
חז"ל (אסתר רבה, פתיחתא, יא) מספרים לנו כי ימי אחז היו מהתקופות הקשות ביותר שידענו, משום שבתי הכנסת, בתי המדרש ובתי הספר היו סגורים. כך הם מגדירים הסתר פנים. כשחיי הרוח והלימוד סגורים, כשהפרנסה קשה והבריאות מאוימת – קשה. כשהפנים מוסתרות על ידי מסכות או דרך מסכים – זו מציאות קשה של הסתר פנים.
כותב אהוד מנור בשירו "מישהו": אנו סובבים בשתי דרכים שונות / יום ולילה לאורכן / עייפים ורעבים ומחכים לאות / בנתיבי אבק וזמן.
אנחנו עייפים ורעבים, עייפים ויגעים. הלוואי שלמרות הפנים המוסתרות נמצא את האומץ לשאול ולבקש: בשאלות עמוקות או בפרספקטיבה רחבה; בשכל או ברגש; בעמק או בהר. הלוואי שלא נתייאש, לא נפסיק לדרוש סימנים ותשובות, כדי שלא נחריב חס ושלום את העולם, אלא נחכה, נקווה ויקוים בנו הפסוק מההפטרה: העם ההולכים בחושך ראו אור גדול (ישעיה ט א).
שבת שלום
תן סימן, אלהים – הפטרת יתרו / הרבה נעמה דפני-קלן
ישעיהו ו 1-13(רוב המנהגים) ויש מוסיפים ט' 5-6
תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ, כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם,
כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי, אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן–אָדָם.
כך כותבת חנה סנש בשירה הראשון בשפה העברית. אכן, הכמיהה לסימני דרך, לאותות שיובילו אותנו במסלול ברור, שיאירו לנו אור בחשכת הדרך היא כמיהה אנושית תמיד. בימים של חוסר וודאות, בין סגר לריסון, בין תחלואה לחיסון – אנו נאחזים בכל סימן שיתן לנו תקווה, שיאיר לנו אור. חלקנו מבקשים סימן מ"למעלה" מאלוהים, חלקנו מבקשים סימן מהעולם או מהסביבה, מרמזים חבויים או מצירופי מקרים.
בהפטרה נמצא הפסוק: שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה. (ישעיה ז י11). ישעיה אומר לאחז, שאינו מאמין באלוהים, –בקש סימן, בקש הוכחה כדי שתווכח בטעותך. וכיצד מבקשים אות או סימן לנוכחות אלוהית? שתי דרכים מציע לנו הפסוק – העמק שאלה או הגבה למעלה.
אופן אחד הוא העמק שאלה – לשאול שאלות עמוקות. דווקא מתוך הדרישה העמוקה לפשר ולמשמעות אפשר ויתגלה סימן לנוכחות אלוהית, סימן לדרך הראויה אשר יבחר בה האדם, סימני דרך לאופן לפעול. דרך זו מבקשת להעמיק בחוויה ובשאלה, להאחז בעמימות עד שתיהפך לבהירות.
דרך אחרת היא דווקא "הגבה למעלה" – האדם מתבקש להגביה עצמו ולהסתכל ממעוף הציפור על חייו ועולמו. אולי דווקא בנקודת מבט שאיננה ממוקדת ב"כאן ובעכשיו" יוכל האדם למצוא סימן ואות לדרך בה יפסע. לפעמים כשעולים לפסגת ההר מתגלה בבירור השביל בו יש לצעוד.
שתי דרכים הן – דרך המחשבה ודרך ההגבהה, דרך העמק או דרך ההר. ושתיהן דורשות שאילת שאלה, הבעת משאלה, ואולי – גם את העוז לקחת בהשאלה סימן מאלוהים, סימן אותו נחזיר כשלא נזדקק לו עוד.
אך מה קורה כאשר העזנו ושאלנו, ביקשנו אות אך נענינו בדממה?
ההפטרה (לפי מנהג אשכנז) כוללת גם את הפסוק הבא: וְחִכִּיתִי לַ–ה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ. (ישעיה ח 17). מה עושים כשיש הסתר פנים? לכאורה, מחכים בסבלנות וממתינים לאות. אך האם זהו תהליך כל כך פשוט? האם תמיד עלינו לשבת ולחכות?
הגמרא במסכת מגילה מספרת על רבי חייא שהגייתו היתה משובשת, וכשהקריא את הפסוק שלפנינו הפסוק שינה את משמעותו והפך ל ל"והכיתי לה'". אִם תַּחֲלִיף חי"ת לְה"א תַּחֲרִיב הָעוֹלָם (שיר השירים רבה ה׳:י״א: ב׳). על פניו דוגמה זו מופרכת ביותר, שהרי דקדוקית אין משמעות ל"והכיתי לה' " – היה צריך לומר "והכיתי את ה' ". גמרא זו מבקשת לשים לב לאות, לסימן ולצליל. ההבדל בין ח לה' איננו רק הבדל פיזי של קו קטן המחבר בין חלקי האות. זהו ההבדל בין חמץ למצה, זו סוד התזמון הנכון בו צריך להפסיק לחכות לתהליכי תסיסה ותפיחה. המתח בין חכיתי להכיתי מזכיר לנו כמה קשה להשאר פתוחים לסימני תקווה לאורך זמן.
חז"ל (אסתר רבה, פתיחתא, יא) מספרים לנו כי ימי אחז היו מהתקופות הקשות ביותר שידענו, משום שבתי הכנסת, בתי המדרש ובתי הספר היו סגורים. כך הם מגדירים הסתר פנים. כשחיי הרוח והלימוד סגורים, כשהפרנסה קשה והבריאות מאוימת – קשה. כשהפנים מוסתרות על ידי מסכות או דרך מסכים – זו מציאות קשה של הסתר פנים.
כותב אהוד מנור בשירו "מישהו": אנו סובבים בשתי דרכים שונות / יום ולילה לאורכן / עייפים ורעבים ומחכים לאות / בנתיבי אבק וזמן.
אנחנו עייפים ורעבים, עייפים ויגעים. הלוואי שלמרות הפנים המוסתרות נמצא את האומץ לשאול ולבקש: בשאלות עמוקות או בפרספקטיבה רחבה; בשכל או ברגש; בעמק או בהר. הלוואי שלא נתייאש, לא נפסיק לדרוש סימנים ותשובות, כדי שלא נחריב חס ושלום את העולם, אלא נחכה, נקווה ויקוים בנו הפסוק מההפטרה: העם ההולכים בחושך ראו אור גדול (ישעיה ט א).
שבת שלום