בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ … וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ
ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ … וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי. וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ.
הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ.
הפטרת פרשת יתרו מציבה במרכזה את מה שניבט לעין כל כשיאה של הפרשה: התגלות האל בהר סיני, שפסגתה – עשר הדברות. טקסט זה מספר שמות נקרא פעמיים בשנה, בשבת "יתרו" ובבוקר חג השבועות. לכל קריאה הוצמדה הפטרה אחרת. סיפורה של ההתגלות ועשר הדברות שבים ומופיעים גם בפרשת "ואתחנן" שבספר דברים, אך הפטרת שבת זו, הראשונה לאחר תשעה באב, אינה מתייחסת לתוכני הפרשה אלא פותחת את מהלך ההחלמה מהאבל וכינון תקוות הגאולה. לשתי הקריאות מספר שמות מוצמדות לסיפור מעמד הר סיני שתי העדויות על אירועי החזון הנבואיים הגדולים שבמקרא. בשבועות – זה של מעשה המרכבה (יחזקאל א ואילך); בפרשתנו – חזון ההקדשה של ישעיהו (ישעיהו ו). ההתגלות הפומבית והמכוננת, במעמד כל העם שנגאל מעבדות מצריים ועומד לקבל את התורה, היוצא לדרכו ההיסטורית, על רגעי השיא והשפל, היצירה והחידלון שבה, מוצבת על ידי הפטרות אלה בהקשר אחד עם החזונות האינטימיים של שנים מנביאי ישראל, עם שליחותם הנבואית.
ישעיהו עומד במקדש בירושלים, והנה בחזונו נפרס היכל-של-מעלה, מעין ארמונו של מלך מלכי המלכים. במרכזו "כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא" ועליו יושב האל. נוכחותו אדירה ושוליה ממלאים את ההיכל. מעל הכיסא ניצבים המלאכים וקוראים זה אל זה: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". קריאה זו, הנתפסת במסורת היהודית והנוצרית כסוד שלמדנו מהמלאכים, נעשתה לראש-פינה בתפילה היהודית והנוצרית, לביטוי העליון ליכולת האדם לברך ולקדש את שם האל – המבורך והמקודש. החזרה הריתמית על מלת המפתח 'קדוש' מעניקה למעמד כולו משמעות שמעבר לממד המילולי ואפילו מעבר לתפאורה המופלאה של מחזה זה, עד כדי כך שנעות 'אמות הספים' (היינו, כנראה, הן יסודות המקדש הממשי של מטה הן אלה של ההיכל של מעלה).
תגובתו הראשונה, המובנת כל כך של הנביא היא יראה ובהלה. עיניו ראו את מי שעליו נאמר "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, 20). הוא אינו ראוי למראה זה, אינו יודע אם יוכל להחילו. "אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי". האל אינו סותר את דבריו, אלא מרומם אותו אל הרמה שבה יהיה ראוי גם ראוי לחזון. מלאך שם בפיו, על שפתיו, גחל לוחשת, מטהרת, וקורא "הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר". עתה, משהוכנה הקרקע לשליחות הנבואית – שהיא עיקרה של ההתרחשות ולא עצם החזון הנישא, עצם החוויה הנבואית-המיסטית – שומע הנביא את הקול האלוהי הקורא "אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ". שלא כמשה במעמד הסנה, הוא אינו מנסה להתחמק ולהשתחרר; הוא קורא וללא היסוס ופקפוק עונה "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי". הוא, שידע עצמו כטמא שפתיים, כמי שיושב בתוך עם טמא שפתיים, מבין בלל נימי נפשו, שמה שחווה וראה מטיל עליו עול שאין לחמוק ממנו. עליו להתייצב. עליו לקבל על עצמו את השליחות.
אילו היה הסיפור מסתיים כאן, או לפחות אילו היו בעלי מסורת ההפטרות בוחרים לסיים כאן את ההפטרה, היינו מוצבים נוכח סיפור מקביל למה שעשוי להיראות בעינינו כליבתו של מעמד הר סיני. ההבדלים היו ניכרים רק בשוני המהותי שבין הציבורי לאישי, בין הפומבי לאינטימי. אלא שהעיקר עוד לפנינו. הקדשת ישעיהו, התקדשותו לנבואה ולשליחות, אינן אלא הרקע למהותה של השליחות עצמה. וכאן אנו מוטחים באחת מפסגת התרוממות הרוח והחזון אל קרקע של מציאות קשה ומאתגרת. "וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ. הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע
וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ". תפקידו של הנביא אינו, כך נראה, להטיח את האמת בפני העם, לקוראו לשוב מדרכיו הרעים ולהשיבו לדרך הישר, אלא דווקא "להשמין" את לבו, לטשטש את ראייתו לאטום את לבו, למנע את אפשרות התשובה. עליו להבטיח שדרך הרשע וההחטאה תמשיך ותוביל את העם אל החורבן והגלות. "עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה". אמנם, המדרש נוזף בישעיהו שהעז להוציא את דיבת העם רעה, באומרו שהוא יושב בתוך עם 'טמא שפתיים' (למשל: שיר השירים רבה, פרשה א). אולם, נראה בבירור שהשליחות מכוונת הישר אל טומאת שפתיים ולב זו. הנביא שטוהר נשלח כדי להביא טומאה זו של הציבור אל מלוא התממשותה ולהבטיח שתוצאותיה תהיינה קשות ונוראות, כתנאי הכרחי לגאולה וריפוי בעתיד הרחוק.
המסר העולה מדברים אלה קשה ומכאיב עד מאוד. האמנם תפקיד הנביא הוא להשמין את לב העם? האם ההנהגה האלוהית המכוננת את שליחותו מבוססת על התובנה שאסור ששערי התשובה ייפתחו לפני זמנם? האם על הנביא להישמע לשליחות כפשטה? האם אינו חייב לסרב לה, בשם אותה נכונות דתית שהביאה אותו לומר 'הנני שלחני'? רמז למשמעות הדברים נוכל לקבל מתוך דברי האל השולח עצמו, המצווה לומר לעם, לציבור "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ". האם לא ראוי לצפות ששומעי המסר הקשה, האכזרי הזה יתמרדו נגדו, יתריסו נגדו, יבחרו – בניגוד למשמעו המילולי – דווקא להבין ולדעת? האם מי שמעיד בראש חוצות שנשלח להשמין את לב העם ולהכינו בכך לשואה המתקרבת, אינו פותח פתח – ולו צר ומוגבל – לסיכולה של שליחות זו, ולפעולה מרפאת ומשקמת? האם אין זה ניסיון נואש לומר לעם, לנו הקוראים, שדווקא משום שכה צפוי שלא נקשיב ולא נפנים את אותות האזהרה המהבהבים נכחנו, צריך לקוות ולפעול עד כלות כדי שלא כך יקרה? ובכלל, יש לומר שישעיהו בנבואותיו, לא מילא תפקיד מעין זה של נביא שקר המשמין את לה העם ומעוות את ראייתו ואת הבנתו. הוא סרב, או שמא היטיב להבין את שליחותו מעבר למשמעה המילולי.
אבל אנו קוראות וקוראים דברים אלה לא רק בהקשרה של נבואתו ושל ספרו, אלא בראש ובראשונה כהפטרה לפרשת "יתרו". אנו נקראים על ידם שאול מהו תפקידנו הדתי נוכח מה שניבט כהתגלות האל, כצו האל, כהדרכה האלוהית. ככאלה, זוכה סיפור הקדשתו של ישעיהו למלוא עומקה של משמעותו. ספר שמות מוביל היישר מההתגלות בהר, מעשר הדברות, ממתן התורה, אל ההידרדרות הנוראה של מעשה העגל. הרי בפתח המעשה הקשה ההוא עמדה לא אחרת מאשר שהייתו הנמשכת, המופלאה, של משה על ההר. ההפטרה באה לומר לנו, שאם אנו מבקשים באמת ובתמים לחרוג מתבנית זו, אם חפצי חיים אנו, עלינו להתייצב בתחתית ההר, או נוכח צבא מרום המקדש את שם האל היושב על הכיסא, מתוך שילוב של נכונות מלאה ונלהבת לקבל על עצמנו את השליחות ושל התבוננות ביקורתית וכנה במה שניבט אלינו כדבר האל. הסירוב, ההתגברות, הנכונות לעמוד איתן מול השררה, אפילו מול שררת האל, הם מלבה של עמידה דתית אחראית. הם אבן דרך בנתיב המוביל מהר סיני אל היכל ה', הנתיב העשוי להציל אותנו מלקרוא נוכח עגל הזהב המזומנים לנו – אלה אלוהיך ישראל.
שבת שלום