ההפטרה בישעיה היא סיפור ההתגלות של האל לנביא, המזכירה את ההתגלות בסיני. ישעיהו ו' 13-1.
" וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ׃ הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ׃" (ישעיהו ו' 10-9)
כמעט חודשיים
כמעט חודשיים שבהם, בכל מוצאי שבת, מתקיימת הפגנה גדולה בתל אביב.
יש לה אינרציה קיומית מעניינת להפגנה, "בַתְחִלָה מְעַטִים" כפי ששר עמיחי, "אַחַר כָךְ עוד וָעוד", כמו נקרתה בפנינו הזדמנות לשנות את העולם. או במקרה הנוכחי, לדאוג שלא ישתנה.
בחלוף השבועות מתרבים מוקדיה של ההפגנה, כמו נוספו לה זרועות רבים בערים רבות, וכולן ביחד אוחזות בתקווה, באמונה, בידיעה, כי מדינה ישראל חייבת להישאר מדינה דמוקרטית.
המשמעות הערכית, הבסיסית ביותר של שלטון הרוב, היא הידיעה הבלתי משתמעת לשתי פנים שכל קול בו שווה. ערך השוויון עומד בבסיסה של הדמוקרטיה ומניע אותה. אין לגרוס מכאן, ששלטון הרוב אינו זקוק לאיזונים ובלמים אל מול זכויות היסוד של הפרט. לו תשנה ישראל את פניה, הרי שהחלק המהותי ליסוד הדמוקרטי שבה – האיזונים והבלמים – יימחק, ולא תהיה לפרט הגנה מפני שלטון הרוב, שכן זכויות היסוד שלו עלולות להירמס.
עד כאן, לכאורה, פשיטא. אין הנאמר דן במחלוקות של ימין ושמאל. הדיון הוא דיון ערכי ומהותי שנוגע בעקרונות היסוד של דמוקרטיה, כל דמוקרטיה.
אולם, לא בערכים ובמהותנות עסקינן, כי אם באנשים ונשים.
ואם בנשים ואנשים עסקינן, הרי שכל ניסוח תאורטי ורציונאלי של תיאוריה זו או אחרת, לא יופנם, או יורגש באופן מופשט, כלומר עד שלא תירמס במציאות הקרובה, לאילו הדוממים, זכות זו או אחרת שלהם. ועד אז, הם והן לא יצטרפו למחאה…
יש גם אחרים ואחרות.
יש מי שחשים וחשות זרים היום בביתם, ותחושת הזרות, כפי שהיטיב לתארה דוד גרוסמן, גורמת להם ל-'גלות פנימית'. כלומר, הם והן מרגישים כגולים מארצם בתוך ארצם, מתכנסים בבית פנימה, צופים במחזוריות אינסופית בסדרה 'חברים' או בכל סדרה אחרת. מתעלמים מהחדשות, ממעטים להתערב בחברה הישראלית.
תחושה שכזו, עלולה לגרור אחריה תחושות קשות נוספות, כגון אדישות, תשישות וייאוש.
באווירה שכזו קשה להיות פעילים ופעילות. קשה לצאת בקור ובמוצ"ש מהבית לכיכרות. קשה לצאת לחוגי בית מאורגנים, כדי ללמוד את עיקרי הרפורמה וחולייה. קשה להצטרף לקבוצות ווטסאפ ייעודיות. קשה.
היטיב לתאר זאת הנביא ישעיה, בהפטרה לפרשת השבוע 'יתרו'.
רגע אחרי ההתגלות הקוסמית של ה' לישעיה, אחרי המעשה הסמלי שבו המלאך מטהר את שפתיו הטמאות של ישעיה, בחוויה כמעט בראשיתית, שמהדהדת את מעמד הר סיני ואת גמגומו של משה. מצווה ה' ציווי מעט תמוה על ישעיה:
וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ׃ הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ׃" (כנ"ל)
אליבא דישעיה, תחושות הזרות, הייאוש, האדישות, הניכור, הן חלק מעונשו של העם. העם, בתקופת נבואתו של ישעיה, הוא עם חוטא ומחטיא, עם שגם אם ירפא דרכיו, הרי שהריקבון הערכי נרחב ועמוק כל כך, שלא ניתן עוד לרפא את הנגעים.
היכול להיות ששליחותו של ישעיה, שנפתחה בתיאור מיסטי ואומנותי משגע, היא שליחות חסרת תכלית המופנית לעם בתהליך אינסופי של עונש? היכול להיות שההפגנות בכל מוצאי שבת, הפוסטים שלא נגמרים ברשתות החברתיות, השביתות לרגע של גופים גדולים במשק, כל אלה הם מעשים חסרי תכלית?!
לא! אין אלה מעשים חסרי תכלית!
מצב 'הגלות הפנימית' הוא מצב הפיך. הוא אינו מצב קיומי תמידי. מי מאיתנו החשים והחשות זרים וזרות בתרבות ובארץ, יכולים ויכולות, ואף נדרש מהן ומהם לנכס מחדש את התרבות, לשנות את השיח ברחוב, בתקשורת, בכל מקום ואתר.
מי מאיתנו החשים והחשות שמתחילים להשתנות, שמשהו בהם הופך סגור וקר, מוזמנים ומוזמנות להצטרף לחום האנושי המתפרץ במוקדי ההפגנות השונים. זה חום מדבק, מלכד, מאפשר ולו לרגע להניח בצד את הבדידות, את ההישרדות, את הצרכים האגואיסטיים והאנושיים כל כך למען מטרה אלטרואיסטית וגדולה מכל אחד ואחת מאיתנו.
אנחנו חייבות וחייבים להשמיע קולותינו ברשות הרבים, להמשיך ולהיאבק בחוקים שנועדו למסד גזענות ואפליה.
לא נהיה כמאמר הנביא: "מַצֶּבֶת בָּם" וגם לא נהיה "זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ׃". אנחנו לא פוטנציאל למימוש עתידי, לא אנחנו ולא צאצאנו. לנו אין עוד גלות לחזור ממנה.
זה הבית הלאומי שלנו.
אנחנו התקווה ומימוש החזון.
אנחנו בבית.
שבת שלום,