בהפטרת פרשת יתרו אנחנו נמצאים יחד עם ישעיהו החוזה באלוהים יושב בהיכל, ושומע ממנו נבואת עתיד. סיפורו של ישעיהו מזמן לנו כמה שאלות ומחשבות חשובות ומשמעותיות, מאז ועד ימינו.
מי רשאי לראות? מי יכול לראות את אלוהים? – תגובתו של ישעיהו לחזיון היא להיבהל, לחוש שאינו ראוי, ושהעם שבתוכו הוא יושב משפיע חזרה עליו. וָאֹמַ֞ר אֽוֹי לִ֣י כִֽי נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת הַמֶּ֛לֶךְ ה' צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי׃ (ישעיהו ו' 5)
אחרי שאחד המלאכים מטהר את טומאת שפתיו, שואל אלוהים – אֶת מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ לָ֑נוּ? (שם, שם 8) ולמרות שרגע אחד קודם חושב ישעיהו שהוא אינו ראוי, הוא מיד מתנדב למשימה שהוא אינו יודע מה היא – הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי.
המוכנות להתייצב, להיות שליחות ושליחי האל, גם אם אולי נדמה כי אין אנו ראויים לכך, היא אולי הסיבה שבגללה נבחר ישעיהו, ובמילים דומות בחרו גם אחרים ואחרות במהלך ההיסטוריה שלנו, החל מאברהם ועד חנה סנש ששמעו את השאלה – את מי אשלח – וענו – הנני.
"בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר גלעדי. סביבה נפלאה.
וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר.
רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם,
ובכל זאת מרגישים את הביטחון בקרבת האלוהים.
על ההר מתרחב האופק בכל המובנים, ומבינים את סדר העולם.
בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין.
בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי!
לשרת את הטוב והיפה; האוכל" כפר גלעדי 27.6.1940
בעיניי, להלך בעולם מתוך ידיעה שיש שליחות, שיש לנו אפשרות לבחור לקחת אחריות ולהיות חלק מהנעשה בעולם, היא היא הדרך להראות את אלוהים, להיות עם אלוהים בעולם.
סיפור נבואתו של ישעיהו, המרגיש לא ראוי אך נשלח להיות מביא דבריו של האל, הוא מה שנקרא אחרי שנקרא את פרשת יתרו, שבמרכזה מעמד הר סיני ועשרת הדברות. חוקים רבים יש בעולם. מצוות, הלכות, חוקי מדינה. אבל אולי החיבור בין הפרשה להפטרה רוצה להציע לנו, שבלי לקחת ולקבל על עצמנו אחריות חברתית שהיא מעבר למצוות, לחוקים לדרישות הבסיסיות – אין לנו אפשרות קיום. לא נהיה ראויים לראות את אלוהים, ולא נוכל להיות שליחיו. הלוואי ונמצא כולנו את הדרכים שלנו להגיד – הנני, שלחני.
שבת שלום