בדרמת ההתגלות הגדולה של פרשת יתרו שזורים שני רגעים בעלי משמעות מכרעת למאבק על הנהגתה של חברה ראויה וליחס בינה לבין החברה שהיא משרתת. שניהם מעוגנים בדמותו של משה.
בפרשה הקודמת פגשנו תגובת העם אחרי נס חציית הים ומותם של הרודפים המצרים: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, 31). נימתו החגיגות של הפסוק, המוליך אל שירת הים שמוביל משה, עלולה לטשטש את הסכנה הגדולה הטמונה בנאמר שם. אמונת העם הנגאל באלוהיו מובאת כאן כשוות ערך ממש לאמונתו במנהיג שהוביל אותם. אין חציצה. אין דירוג. רק התלהבות אקסטטית אחת. זו תימוג כמובן עם התעוררות הקושי הראשון הכרוך בהליכה במדבר. גם אז לא יהיה ברור, לא בתלונה ולא בתגובתו של משה, האם יש הבחנה כלשהי בין האל למנהיג, בין האחריות האנושית של מי שנטל על עצמו הובלה של חברה לבין הציפייה הדתית מהאל שהכריז על ישראל כעל עמו ובכורו. טשטוש גבולות מסוכן זה יעמוד, בהמשך ספר שמות ביסוד ההידרדרות שתוביל למעשה העגל. שם יסופר כיצד לאחר שבועות ארוכים שבהם שוהה משה על ההר, תובע העם המבוהל מאהרן: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, 1). האמנו במשה כדרך שהאמנו באל שהושיע אותנו ממצרים. עתה, מעלה היעלמותו חסרת האחריות של משה את הצורך בעשיית "אלוהים" שילך לפנינו. ומכאן קצר ותלול מאוד המדרון לריקוד האקסטטי סביב העגל, ולשכנוע העמוק: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לא, 4). העגל ולא ה'; העגל ולא המנהיג האנושי שהוביל אותנו.
בתווך, בין האקסטזה האחת ממראה מצרים המת על שפת הים לאקסטזה שמעורר העגל, ניצבות בפרשתנו שתי הנגיעות המכריעות במנהיגותו של משה. נפתח בשנייה שביניהן, זו הנוגעת במישרין בקושיות שהעלו רגעי האקסטזה שדברנו בהם זה עתה. אלוהים נגלה אל העם בקולות וברקים, בקול שופר הולך וחזק, ובדברי מצווה האמורים להדריך את העם לדורותיו ולכונן את בריתו עם אלוהיו.
וכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: (שמות כ, 18-15).
עוצמת החוויה הייתה חזקה מדיי להמוני העם. הם נסוגו מההר ועמדו מרחוק, כנראה מחוץ לטווח השמיעה של הדברים. הם היו זקוקים למתווך והפצירו במשה "דבר אתה עמנו". חז"ל מתקשים בשאלה היכן למקם סיפור זה, האם לאחר שמיעת כל עשר הדברות (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת יתרו), או שמא כבר אחרי שמיעת שתיים או שלוש הדברות הראשונות (שיר השירים רבה, פרשה א). האם, כגרסה הראשונה, קיבלו במישרין גם את יסודות החוק המקראי (שבת, האיסורים המוסריים הגדולים) או רק את יסודות האמונה באל אחד. פרשנות חז"ל רואה ברגע זה את תחילתה של הנבואה. מכאן ואילך הנביא – משה והבאים אחריו – הוא הניגש אל "הערפל אשר שם האלוהים", ורק מכוח העזתו זו עשוי העם ללמוד מהו דברו של האל הקורא אליו. זה הרגע המכונן את התרבות היהודית, היוצר את תשתיתה של תורה. זו תשתית המטילה את האחריות הפוליטית והמוסרית, החברתית והתרבותית עלינו, בני האדם ועל מי שאנו רואים בהם מנהיגים ומובילי דרכנו. זו משמעות העמידה נוכח דבר אלוהים, זה היסוד לכינון המצווה. לכן ראוי היה לתהות, כדרך שעשיתי קודם, האם שהייתו של משה ארבעים יום וארבעים לילה בקרבת אלוהיו, הרחק מהעם הזקוק לו, לא הייתה גילוי של חוסר אחריות ושל אי הפנמת תפקידו וחובתו; ממש כשם שתגובת העם – הממליך עליו את העגל במקומו של האיש הנעדר – הייתה ביטוי לחוסר הפנמת המשתמע מהתפקיד שהם הטילו על משה בבקשתם שייגש הוא אל הערפל.
קודמת לכל זה היא פתיחת פרשת יתרו. שלא כדרמות הגדולות שדברנו בהן עד כה, היא מתרחשת כולה במישור האנושי – משפחתי, תרבותי, פוליטי ומשפטי. אנו קוראים כיצד חותנו המדייני של משה שומע משהו מקורות היציאה ממצרים, ובא אחוז התפעמות אליו עם אשתו (ששולחה על ידו) וילדיו. אנו קוראים על השיחה בין השניים. משה מציג לפרטיה את הדרמה הגדולה שחוו, "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות י"ח, 11-9). ההתפעמות ותחושת הקרבה של יתרו באותה שיחה ניבטות כרקע לתמיהתו על מה שנגלה אליו למחרת. המנהיג הגדול, זה שהוביל את העם בנפתולי אותה דרמה, יושב מבוקר עד ערב לשפוט את העם. יתרו מבין את חשיבות המעשה ואינו מפקפק בנחיצות השיפוט וטוהרתו, אולם הוא יודע היטב שמה שרואות עיניו אינו יכול בשום אופן להיות בסיס לחיי חברה ומשפט בני קיימא. אם ימשיך כך "יִבּוֹל" משה ויבּול העם. חברה זקוקה למערכת משפט שיש בה סדר, ריבוי קולות, היררכיה וביקורת. בלעדיה לא יהיה קיום לגאולה המופלאה וליציאה לחירות. רק אם יימצאו בין כל עדות העם, שבטיו ושדרותיו "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" שייטלו על עצמם תפקידי הנהגה יהיה העם נכון לאתגרי הקיום. אם מה שקראנו בהמשך הפרשה מכונן את הנבואה, הרי שעצתו של יתרו, האיש המביא אל הקיום הישראלי את חוכמת ההנהגה של עמו-שלו, היא המכוננת את השיפוט, ובשבילנו גם את הפוליטיקה והמנהל הראויים.
*
הדמוקרטיה המודרנית, הציווי לכונן הפרדה ברורה בין הרשויות ולאזן ביניהן, ומנגנוניה של המדינה שאנו שואפים לחיות בה הם בראש ובראשונה מורשת של הגות שהתפתחה בעמים במאות השנים האחרונות. אבות הציונות ידעו היטב שרק מתוך נכונות מלאה להשתית את חיינו על המיטב שבמורשת אוניברסלית זו ניתן יהיה לכונן חברה ומדינה שיטפחו את המורשת היהודית הייחודית. אבל הם גם ידעו, שהרבה מהתשתית למורשת אוניברסלית זו טמון בקרקעה של המורשה היהודית העתיקה, ש"יסודות החירות, השלום והצדק" מבוטאים בבהירות שאין משלה בדברי נביאי ישראל, שהתביעה לכונן מדינה חופשית וראויה יונקת גם ממה שיודעת התורה לספר. מרכיב חיוני לאלה הוא המתח שבין הניסיון הנאצל לעצב משטר ראוי כעולה מפרשת יתרו להכרה בכישלונות הנוראים המלווים ניסיון זה, כעולה מהפרשות הסובבות. מעמד הר סיני אינו מבטיח שלא ייבנה העגל, אך מעניק תשתית למאמץ הגדול להתגבר עליו. ממש כך, כינון משטר דמוקרטי ראוי אינו מבטיח שלא יקומו – מבית ומחוץ – מהרסים ומחריבים; אך הוא מעניק כוח ותקווה לנאבקים נגד כוחות אלה, למבקשים להאמין שאפשר ויימצאו אנשי-חיל, אנשי אמת, שבאורחותיהם יהיו גם שונאי בצע ויראי אלוהים. ואפשר שהם, ולא משחיתי דרכנו, יהיו אלה שיובילו אותנו מתהום הייאוש אל פסגות התקווה, מן המצר אל המרחב, מהמלחמה אל השלום. שבת שלום