נביאי ישראל מלמדים אותנו שחזון הוא כלי שדרכו אפשר לראות עולם שעוד לא קיים, והתפקיד של נביא הוא להכין את עמו למציאות חדשה. בהפטרת השבוע, יחזקאל הנביא חושף מודל לשירות הכהנים בבית מקדש עתידני שהוא שונה ממה השהיה במקדש הקודם. חכמי התלמוד ניסו להשלים את הפערים בין הנבואה שלו לבין המצוות שנמסרו בתורה, אבל אני חושבת שיחזקאל משמש כדוגמה אישית של שילוב שמירת המסורת עם יצירת העתיד.
יחזקאל היה כהן שגלה מירושלים לבבל בשנת 597 לפה"ס, בגלות הראשונה, הידועה גם כגלות יהויכין. החלק הראשון של ספרו, שהוא מלא נבואות גינוי ואיומי השמדה, מיוחס לתקופה הזאת. ממקומו בבל, הוא שמע על חורבן בית המקדש בירושלים בשנת 588 לפה"ס. אומרים שהחלק השני של ספרו התרחש אחרי החורבן, כי הוא מלא נבואות תקווה והבטחות שיקום.
השבוע, אנחנו קוראים את חזון הנביא של החזרת הכהנים לעבודת בית המקדש. ההפטרה נפתחת במילים: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי…יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי." (יחזקאל מ"ד 15). שלשלת צדוק התחילה עם צדוק הכהן ששירת את דוד המלך ומשח את שלמה אחריו (מלכים א' א). לפי חזון יחזקאל בבית המקדש העתידי ילבשו הכהנים בגדי פשתן, ישמרו על שיער מטופח אך לא מגולח, יימנעו משתיית יין בחצר הפנימית של המקדש, יתחתנו עם בתולות ישראליות או אלמנות כהנים, יורו את העם בענייני טהרה וישפטו ביניהם כשיסתכסכו.
בהמשך, חזון יחזקאל התגשם. לפי מקורות תנכ"יים וחיצוניים, בני צדוק אכן שירתו בבית המקדש השני. השלשלת הופסקה רק בסביבות התקופה של החשמונאים בשנת 160 לפה"ס. יש משערים שהצדוקים המובסים ירדו למדבר יהודה והיו בין מקימי כת האיסיים שהתנגדו להתנהלות הכהונה בירושלים. וכמובן, מאז חורבן הבית השני בשנת 77 לספירה, עבודת הכהנים הופסקה סופית.
יחזקאל חי במציאות טראומטית. של גלות ואחריה כיבוש הבבלים את ירושלים, הוא איבד את הכל, ואמונתו עמדה במבחן קשה. הוא הועבר עם כל האליטה הירושלמית לגלוּת בבבל. בכל זאת, אחרי כמה שנים של נבואת זעם, הוא מתחיל בסגנון נבואה אחר – נבואת תקווה. הוא התחיל לדמיין עתיד שמשלב מסורת עם חידוש. מצד אחד, הוא מדבר על החזרת בני צדוק לכהונה. מהצד השני, הוא משנה את הלבוש שלהם, מקל באיסורי יין, מוסיף להם את התפקיד של שופט העם, מתיר להם להתחתן עם אלמנות ומאריך את ימי הטהרה לאחר שבאים במגע עם מת. הוא מראה לנו שאין דבר כזה לחזור למצב בדיוק כמו שהיה. בנוסף, אחרי התבוננות בעבר, הוא מראה שאפשר להסיק תובנות ולהציע שיפורים לעתיד.
כמעט כל קהילה יהודית בהיסטוריה עברה טרגדיה ששינתה את קיומה לחלוטין. לא מעט מאבותינו ואמותינו חוו טראומה ועברו תהליך של אבל עמוק, כעס ואשמה. אחר כך, לרוב הם הצליחו לפתוח דף חדש ולחשב מסלול מחדש. מובילי העם הטובים – מדינאים, הוגים, מפקדים, משוררים – יודעים לשלב את הבסיס החזק והמגבש של המסורת עם הידע הנרכש דרך החוויות ועם היכולת לדמיין עוד אפשרויות.
מסופר בספר הזוהר שכשהנשמות היתרות שמקבלים בני אדם בשבת חוזרות לה', הוא שואל אותם, "איזה חידוש היה לכם באותו עולם בתורה? אשרי מי שאומר לפניו חידוש על תורה." (זוהר ג' קע"ג) מותר לכל אחד מאיתנו להציע רעיונות חדשים. הרי אמר משה בעצמו, "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!" (במדבר י"א, 29)
המסורת שלנו לפעמים מבינה את המציאות יותר טובה מאיתנו. כדי להמשיך להתקיים, אנחנו זקוקים לחלומות, לדמיון ולחידושים.
שבת שלום