הפטרת פרשת "עקב" היא השנייה מתוך שבע הפטרות הנחמה: "שבע דנחמתא", אותן אנו קוראים בין ט' באב לראש השנה. נזכור כי ברוב ימות השנה קשורה ההפטרה רעיונית אל פרשת השבוע. בפרק הזמן בו אנו נמצאים עתה, ההפטרות באות כתגובה לשלושת שבועות הפורענות, "תלתא דפורענותא", שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. נבואות הנחמה לקוחות מחלקו האחרון של ספר ישעיהו, המכונה ע"י חוקרי המקרא בשם ישעיהו השני, שכן נראה שנבואות אלה לא נכתבו על ידי אותו נביא שאת דבריו אנחנו קוראים בתחילת הספר. העורך המקראי איחד בין הנביא המוקדם, ישעיהו, לבין הנביא המאוחר ועלום השם.:
עניינה של ההפטרה הוא ייאושם של הגולים בבל המרגישים נטושים ועזובים. הנביא מבטיח להם שחששם שה' עזב אותם אין לו על מה להסתמך משום שה' זוכר את עמו ממש כשם שאם זוכרת את בנה:
הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ (ישעיהו מ"ט, 15).
הנביא מבטיח לבני העם כי מחריבי הארץ יצאו ממנה והארץ תמלא בבניה עד אשר ירושלים תהיה מלאה כל כך שלא יהיה מקום לכל השבים: מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: … ורְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ …צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה (שם 17-20). שלושה בטויים מתוך ההפטרה השתקעו בשפתנו עד היום.
*** מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. במקור המהרסים והמחריבים היו בני עמים אחרים אשר התיישבו בארץ יהודה ובסביבותיה לאחר גלות בני יהודה לבבל. מהרסים אלו סופם שיצאו מהארץ עם התגשמותה של הנבואה על שיבת ציון. בשפתנו היום אנו מדברים על מהרסים ומחריבים מתוך הציבור עצמו. אנו משתמשים בביטוי זה כשאנו דנים באויבינו הפוליטיים אשר אינם הולכים בדרך אותה אנו רואים כנכונה. בעיצומם של ימי מערכת הבחירות מכונים מהרסים ומחריבים אנשי הימין והשמאל כאחד, וכל מחנה מכנה את אויביו הפוליטיים ככאלו.
*** צר לי המקום. בנבואת הנחמה מאחל הנביא לעיר ירושלים, ליבה של ארץ יהודה, שיגיע הזמן ושבי ציון בעיר יהיו רבים כל כך עד שלא יהיה מקום לשבים נוספים שירצו להגיע אל העיר. סוגיית המקום או חוסר המקום חוזרת במסכת אבות, אך כאן בצורה חיובית: עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ ….וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם (אבות ה', ה).
שאלה זו עמדה בפני קברניטי המדינה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הרצון להשתקע בירושלים, ששני חלקיה, העתיק והחדש, התאחדו זה מקרוב, גרם לרבים לרצות להתגורר בעיר. שכונות מצפון ומדרום ממזרח וממערב החלו להקיף את ירושלים עד כדי כך שכיום ירושלים היא העיר המאוכלסת ביותר במדינה.
*** הביטוי השלישי מבוסס על הפסוק האחרון של ההפטרה: כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה (ישעיהו נ, 3). אנו שומעים ביטוי זה לא פעם בעת עלייה על הקרקע של ישוב חדש. הבטוי מקשר בין שיבת ציון השנייה, של שנת 538 לפני הספירה, עם שיבת ציון של ימינו, החל מהעלייה על הקרקע של פתח תקווה בשנת תרל"ח, 1878. היאחזויות, קיבוצים ומושבים וגם ערי פיתוח לא מעטות נתפסו על ידי הנהגת המדינה כמי שבאים "לכפר" על אלפיים שנות גלות. הארץ שמשתקמת מחורבנה ומוקמים בה ישובים חדשים היא הכפרה.
כך הפכה נבואת הנחמה של נביא מסוף תקופת גלות בבל ותחילת שיבת ציון לאקטואלית גם לימינו.
שבת שלום