הארץ המובטחת היא הגיבורה הראשית בפרשת עקב. ההבטחה להורישה לעם ישראל מפני הגויים היושבים בה ומשמעות הירושה הזו שזורים בפרשה לאורכה ולרוחבה. אך בעוד שבספר דברים הארץ היא מושא ההבטחה ו-ה' מדבר דרך משה אל בני העם, בהפטרה לפרשה, הארץ היא הנמענת ו-ה' מדבר אליה מפי הנביא ישעיהו.
זו הפטרת הנחמה השניה שאנו קוראות בתקופה שבין תשעה באב לראש השנה. שלא כבהפטרת השבוע שעבר – נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (ישעיהו מ', 1) הנחמה ניתנת כאן לארץ עצמה, לציון, בפסוק המסיים את ההפטרה:
כִּי–נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל–חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן–ה'; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה (ישעיהו נ"א, 3).
על פניו, נחמה מושלמת לימים אלה, בהם הוגלו תפילותינו וחגיגותינו ממרחבי התפילה הארציים אל ענני המרחבים המקוונים. "וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ" (ישעיהו מ"ט, 19) מבטיח הנביא, ומנגינות לכה דודי מתנגנות באזני, יחד עם געגועים לשמע קול תפילה משותף נישא בעשרות קולות גם יחד בחלל בית הכנסת.
אך משהו בי ממאן להינחם במילותיו של הנביא. במקום נחמה הן מעלות בי תחושה של אי נוחות, של תסכול עמום וכעס מודחק. אפשר היה בקלות להמשיך בעמימות ובהדחקה, אך ברוח דברי אותו הנביא מהפטרת השבוע שעבר, אנסה בכל זאת "להרים בכח" את הקולות העולים בי ולזהות את נקודות הכאב.
והנה, כבר בפתיחת ההפטרה, נקודת כאב אחת: וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ? גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. (ישעיהו מ"ט, 14-15)
ציון השוממה והמיואשת חשה נטושה בידיה אדוניה. והתגובה משווה את האל הזכרי לאם מרחמת – משווים ומעלים. השם המפורש, אדוני הארץ, רחום יותר מאימהות בשר ודם. כבר במשפט אחד מהדהדות כל המילים המנכסות את האִמָּהוּת לאלוהות גברית. איך התרגלנו לומר: אבינו האב הרחמן, המרחם והרחום. איך התרגלנו למחיקת האִמָּהוֹת משרשראות ההולדה במסורת הדורות. איך התרגלנו לדבר על האיבר הנשי ביותר – הרחם – בלשון זכר. והרי איזו אישה באמת יכולה לשכוח את בני ובנות בטנה? רק אישה פיקטיבית, או פגועה ונואשת.
וציון היא גם אישה פיקטיבית, וגם פגועה ונואשת. היא מתוארת כישות פאסיבית חסרת אונים: היא אינה רואה את אדוניה, אף שהוא ניצב ממש שם מעליה; היא קורבן של בניה שלה: בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ (שם, 17); ואת אלו מהם שנותרו ושבו אליה, כלל אינה מכירה: וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל? הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵפֹה הֵם? (שם, 21) גם הבטחות הנחמה מותירות את ציון בעמדה חלשה, של בת תפנוקים, המתנחמת בקישוטים וחנופה: כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה (שם, 18); "אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ" (שם, 23). ממצב של שממה תהפוך הארץ למקום צפוף מכדי הכיל, מבטיח הנביא : כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב (שם,19)
וכאן נקודת הכאב השניה, אהבת המולדת האדנותית, הבאה להטביע בארץ את חותמה, כמו זו המהדהדת אלפי שנות דור לאחר מכן ב"שיר בוקר" של נתן אלתרמן : "אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ, אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד. […] נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט…"
האם האנשים הבאים ליישב את הארץ, להקים בה מוסדות, לבנות מבנים, לחרוש בה שדות, לחרוץ בה דרכים – הם אלה המייפים אותה? הלוא הארץ המובטחת בתורה, לפני שהפכה להיות "מקדש מלך עיר מלוכה", לפני שנקרא שמה ציון, הייתה יפה וטובה כפי שהיא, על החיים המפכים בה ועל אוצרותיה הגלויים והנסתרים. זו הארץ המתוארת בתורה בפרשת עקב: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל–אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם—עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ–זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל–בָּהּ לֶחֶם—לֹא–תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. (דברים ח', 7-8)
כאילו השתבשה המחשבה ובמשחקי לשון הפכה הארץ הטובה הזו, לארץ המוכרת לנו, המתוארת בשיר "מרדף" של ירון לונדון:
אֶרֶץ טוֹבָה שֶׁהַדְּבַשׁ בְעוֹרְקֵיהָ אַךְ דָּם בִּנְחָלֶיהָ כַּמַּיִם נוֹזֵל.
אֶרֶץ אֲשֶׁר הָרָרֶיהָ נְחֹשֶׁת אֲבָל עֲצַבֶּיהָ בַּרְזֶל.
אֶרֶץ אֲשֶׁר מִרְדָּפִים קוֹרוֹתֵיהָ, אַלְפַּיִם דַּפִּים וְעוֹד דַּף,
עַד שֶׁנִּשְׂרַף עוֹד מְעַט כָּל חַמְצָן רֵיאוֹתֶיהָ בִּגְלַל מְרוּצַת הַמִּרְדָּף.
אֶרֶץ אֲשֶׁר יִרְדֶפוּהָ אוֹיְבֶיהָ וְהִיא אֶת אוֹיְבֶיהָ תִּרְדֹּף בְּמִרְדָּף. […]
קול הכאב אינו מרפה, מתעקש לשאול: האם זו באמת הארץ? הרי הארץ לא רודפת, לארץ עצמה אין אויבים. אלה אנו, בני האדם, השרויים במרדף הבטון והמלט, מרדף הזהב והכסף, מרדף הנדל"ן והדמוגרפיה. אנו, שמבחינים בין "אנחנו" ו"הם", שמבקשים הוכחה ועדות להיותנו בנים אמיתיים או בעלים חוקיים. הארץ עצמה אינה אותה ציון מדומיינת שעבורה רק צאצאי אברהם ושרה הם בניה ויורשיה.
אולי אני עוד מושפעת מהדי קולה של בת ציון ממגילת איכה שקראנו זה לא מכבר, מבכה את הכאב הנורא שחרט בה הגורל האלוהי, את הדם הזורם במימיה ונספג באדמתה. אולי לכן קשה לי למצוא נחמה בגאולה מתובלת בנקמה: "וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם, וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן, וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ, וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב" (ישעיהו מ"ט, 26)
אולי כמו ירון לונדון, גם אני רודפת אחר התקוות לתום המרדף –
אָז לֹא יוֹתֵר אִמָּהוֹת תְּקוֹנֵנְהָּ וְלֹא עַל בְּנֵיהֶם הָאָבוֹת.,
כֵּן הוּא יָבוֹא וְרַגְלֵינוּ עַד אָז לֹא תִלְאֶינָה לִרְדֹּף בְּעִקְבֵי הַתִּקְווֹת.
ואולי כדי שרגלינו לא תלאינה, עלינו גם להטיל ספק , לעשות סייג ולדרוש בדברי הנבואה. לא להיבדל מן הארץ, לא לדבר אליה ועליה באדנות, בשליטה, בבידול, במעגלי מאבק ומרדף אינסופיים. אלא להזדהות עמה, כפי שקוראת לנו תפילת בתר צלותא שלאחר העמידה: ונפשי כעפר לכול תהיה.
אם נכיר וניזכר בכך שאנו, בני ובנות האדם, לוקחנו מהאדמה, נוכל לנהוג כלפי הארץ יותר כבוד וענווה. לא להניח שאנו יודעים מה דרוש לה, אלא להודות מכל לב על כל השפע שהיא מרעיפה עלינו. לא לקחת כמובנת מאליה את הזכות שנפלה בחלקנו לחיות היום על אותה ארץ מובטחת, ולא להכביד עליה מדיי. ללמוד מטעויות העבר. לא להתמכר לנבואות נחמה שכבר הכזיבו. לגאול את עינות המים החיים המפכים בה, לכולם.
שבת שלום