כמה כואב, כמה בלתי נסבל לראות את העוול, את השחיתות, לראות את החורבן, ועולם כמנהגו נוהג. "הכל בסדר", "מה קרה" "למה לצעוק?" יאמרו לו אנשים והנביא לא יודע את נפשו. הוא רואה את החורבן הפיזי מתקרב. הוא מבין שהחורבן הרוחני מצוי בתוך תוככיה של החברה. הוא רואה את הסיאוב שפושה בכל.
"שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר", הוא אומר להם. מה לא מובן פה? הכתובת על הקיר. מדוע איש אינו מקשיב? "הדיבור האלוהי גלוי לעין כל" הוא אומר להם. "כל ילד יכול לראות אותו". ולדבריו אין הד. והוא זועק: "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי". "אנחנו בנים הבוגדים באביהם ממש. את כל ירושת אבותינו אנחנו משחיתים". אבל הם רוצים, כסף, מחפשים שמחה, בורחים למסיבות, מתהוללים, או סתם חיים את חייהם.
הנביא עומד מולם וזועק. והם אינם מבינים את המילים שיוצאות מפיו: עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי. והם מפנים לו עורף. כמה מאמץ הוא דורש מהם, למה שיתאמצו כשאפשר פשוט לחגוג ולהנות. הלא חיים רק פעם אחת! לא?
הוא מתאר את ההרס והשממה, אבל הם חיים טוב, נהנים, חוגגים. כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ הוא מפרש להם את מהות החיים הטובים שלהם, והם חוגגים: טקסים, עצרות עם, מסיבות, שירים וריקודים.
והוא אומר להם מה אלוהים מבקש מהם: חִדְלוּ הָרֵעַ, לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. זו נראית לו דרישה צנועה, לא בשמיים. אבל זה לא מספיק מגניב, זה לא מוכר, לא מסעיר, לא כייף. מי הם האלמנות או היתומים שנתייחס אליהם. האיצטדיונים, המלחמות, המסחר בבורסה, התחרויות, מסעירים אותם הרבה יותר. למה שהם יאזינו לו, למה שיתייחסו לדבריו?
חזון ישעיהו בן אמוץ הוא שנתן לשבת של תשעה באב את כינויה שבת חזון. חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם.
ואכן ישעיהו בן אמוץ היה איש חזון. הוא ראה את המציאות נכוחה, ובתוכה את הבגידה הגדולה של עם ישראל בתורתו, הבגידה בה', הסטיה מהדרך, ההשחתה והסאוב. הוא רואה את החורבן במציאות החברתית. כולם רוצים הרבה הנאה הרבה כסף, הרבה חגיגות כל הזמן. היתומים לא מענינים אותם, האלמנות הזקנות לא מענגות אותם, ומשפט צדק הוא עניין מסובך.
בבואי לעסוק בחזון ישעיהו בן אמוץ, כל מחשבותי מכוונות לשאלה המנקרת כיצד יכול אדם להרעיד את אמות הסיפים לאור השחיתות וההשחתה שהוא רואה במציאות. כיצד הוא יוכל להאיר את הסיאוב? מתי יהיו דברי נבואה, תוכחה או חזון של חורבן, דברים שמצליחים באמת לשנות את המציאות. ואולי לא זו הדרך, אולי אותם אנשים שלא מדברים הרבה ופועלים בחלקת אלוהים הקטנה שלהם, למען הזולת הנזקק, מתקנים יותר, משפיעים יותר, פועלים יותר טוב כנגד החורבן.
אנחנו קוראים, מידי שנה, את חזון ישעיהו, בשבת שלפני תשעה באב. אבל האם אנחנו מעיזים לשאול את עצמנו מה משמעותו לימינו?
האם אנחנו מסוגלים לראות את הסדקים העמוקים המאיימים על החברה שלנו? האם אנחנו יודעים להאזין זו לזעקתו של זה? האם יש לנו די אומץ לראות את חטאינו שלנו, את ההתפוררת הפנימית בבתינו שלנו, במחוזותינו.
העיצוב של תשעה באב בסיומם של שלושת השבועות, כיום האבל על החורבן, מעניק לנו גם נקודת מבט נוספת, מנחמת, לאחר שקראנו את חזון הנביא. עם צאתו של יום תשעה באב, אנחנו נכנסים לתהליך ארוך של תיקון, תשובה והתחדשות.
לוח השנה היהודי מביא לנו מזור גם בידיעה שהחל מהשבת הבאה ועד ראש השנה, נקרא דברי נחמה.
שבת שלום