לפני כ-2,000 שנה החלו לקרוא בתורה באופן רציף וקבוע. לפני כ-1,500 שנה קיבלנו את לוח הקריאה הבבלי, השנתי. ולאט לאט, בתהליך שהמחקר טרם ירד לעומקו, נקבעו גם ההפטרות לשבתות השונות.
לא כל כך פשוט לקבוע את לוח הקריאות: לפעמים יש שנה מעוברת, וצריך "למלא" בפרשות-שבוע יותר שבתות; לפעמים השנה רגילה, או שהחגים נופלים על שבתות, ואז צריך "לדחוס" פרשות יחד על מנת להספיק להשלים את התורה כולה עד שמחת תורה.
לכן, אם נתבונן רגע על מחזור פרשות השבוע, נראה כי מיקומן של הפרשות ביחס ללוח השנה משתנה.
אבל לפני ט' באב זה לא כך. בשבת שלפני ט' באב תמיד, תמיד!, נקרא את פרשת "דברים".
מדוע סידרו רבנינו כך את לוח הקריאות? מדוע כל כך חשוב שפרשת "דברים" תיקרא תמיד לפני ט' באב? מה יש בה, בפרשה זו, הרלוונטי ל-ט' באב? מה הם מנסים לומר לנו בחיבור הזה?
אולי יש בחיבור הזה בין פרשת דברים לבין ט' באב, בפשטות, הנגדה בין העם העומד על גדות הירדן ומיד ייכנס לארץ, לבין אבדן הארץ הזו בגלל חברה שהושחתה, הידרדרה ונחרבה מבחינה אנושית ופיזית.
אולי רצו רבנינו לומר לעם – קִראו בפרשה וראו מה עברנו עד שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. כמה קשה ומפרכת הייתה הדרך. והנה, הגענו לבסוף, זכינו בארץ זבת חלב ודבש. אלא שהעם הכזיב, לא העריך את המתנה שניתנה לו, נקלע לפילוגים ולאובדן הנורמות המוסרות והחברתיות, ואיבד את המתנה היקרה שקיבל.
חבל, כל כך חבל.
וכדי להדגיש רעיון זה, הרבנים גם התאימו הפטרה מיוחדת לשבת זו, בדומה להפטרה המיוחדת של שבת הגדול או של "שבת שובה". וכמו ששבת שובה נקראת על שם ההפטרה, הפותחת במילים "שובה ישראל", כך גם השבת שלנו, שבת חזון, נקראת כך על שם ההפטרה, הפותחת במילים "חזון ישעיהו בן אמוץ".
ומהו אותו חזון? "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי". בדומה לנביאים אחרים לפניו ואחריו גם ישעיהו מביע את סלידתו של האל מן הקורבנות שדבר אין להם עם כוונה כנה וכפרה אמיתית: "למה לי רוב זבחיכם?…ידיכם דמים מלֵאו!".
ואם כן – "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ [חמוּס, גזוּל] שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. "
רגע – אבל החורבן כבר התרחש! יום האבל על חורבן המקדש יצוין ביום ראשון! מה הטעם בקריאת נבואתו של ישעיהו, שקרא לעם לחזור בתשובה ולכונן חברה צודקת ומוסרית לפני החורבן, לפני אלפי שנים! הרי זה לא הועיל… עבר. נגמר. לא רלוונטי.
באמת? לא רלוונטי? אולי כאשר קבעו הרבנים את ההפטרה הייתה בה מידה מועטה של רלוונטיות, שכן לא ישבנו על אדמתנו, העם היה בגלות. אבל עכשיו?! עכשיו זה לא רלוונטי?!
אני אומרת – זה רלוונטי מאוד!
שהרי גם בימינו –
ראו מה עברנו עד שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. כמה קשה ומפרכת הייתה הדרך. והנה, הגענו לבסוף, זכינו בארץ זבת חלב ודבש. אלא שגם בימינו העם הכזיב ומכזיב, לא מעריך את המתנה שניתנה לו, נקלע לפילוגים ולאובדן הנורמות המוסרות והחברתיות, ומאבד את המתנה היקרה שקיבל. לא רק בלשון עבר אלא גם בלשון הווה!!!…
חבל, כל כך חבל.
אבל יש בהפטרה של ישעיהו גם תקווה, שכן האלוהים פה, איתנו. אם נעשה את חלקנו ונבנה חברה טובה וצודקת יותר, יעשה גם האל את חלקו וילבין את חטאינו כשלג, ישיב את שופטינו כבראשונה, ואז:
"יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".
יהי רצון שאלוהים ייתן לכולנו כוחות לבנות ולעשות למען חברה טובה יותר, ולהגשים את תקוותינו לגדל כאן בנים ובנות באושר ושלום בחברה מוסרית, נדיבה, חומלת וצודקת.
שבת שלום!