יפתח נולד לאמא הלא נכונה במשפחה. חרף דיני התקופה, ברגע האמת של חלוקת הנחלה, יפתח מודר מנחלתו משום שנולד לאשה "הלא חוקית" של אביו גלעד. הפרשנים מסכימים שגם אם נולד לאישה שלא באה בקשרי נישואין כדת וכדין עם גלעד, הרי שהוא בנו החוקי ועל כן אמור לחיות לצד אחיו החצי-ביולוגיים. אבל הם מגרשים אותו- והוא הולך לחפש את הטוב במקום אחר, בארץ טוב.
ילד מגורש שנושה ממשפחתו ותויג כנחות ופגום- כיצד ישתקם? כיצד ימלא את החלל שנפער בנשמתו? אולי, ראשית, ינסה לחלץ את עצמו מתודעת החריגות והבדידות: "וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל–יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים, וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ." ( שופטים י"א 3) כעת, קבוצת השווים מאפשרת ליפתח בנייה מחדש של תחושת השייכות, והוא אף מוצא את מקומו כמנהיגם. הפרשן מצודת דוד כותב: "ויצאו עמו- בכל אשר יצא הוא". איזו אחווה! יפתח כבר לא מתנהל ביחידות, הוא חלק מקבוצה שהולכת אחריו ומעניקה לו מקום, זהות, שייכות ומשמעות.
אלא שהתנ"ך מכנה את חבר מרעיו בכינוי המפוקפק: "אנשים ריקים". קריאה חומלת תציע שנשמה ריקה אחת מוצאת את רעותה על מנת להתמלא, אך אל לנו להיתמם שמדובר בחבורה חיובית במיוחד. יפתח, למצער, מתחיל להסתובב עם האנשים ה"לא נכונים".
בתלמוד בבלי מסכת בבא קמא [דף צ"ב ע"ב] שואל רבא את רבה בר מרי: מה פירוש האמירה העממית "מטייל והולך דקל רע אצל אילנות סרק"? עונה לו רבה, זה כמו שכתוב בתורה: עשו הולך אל ישמעאל, בנביאים: אנשים ריקים מתלקטים אל יפתח, בכתובים: "כל עוף למינו ישכון" במשלי בן סירא , במשנה: "כל המחובר לטמא-טמא, כל המחובר לטהור-טהור"] ובברייתות: "הלך הזרזיר אצל העורב"- כלומר, מין נמשך אל בני מינו. ככה זה בעולם.
רבות מדובר על המתח שבין תורשה וסביבה. מה מעצב אותנו יותר? התא המשפחתי והחבילה הגנטית שלנו או שמא ההקשר החברתי-סביבתי שלנו? האם לילד ריק מבית רע יש סיכוי בארץ טוב? האם לילדה טובה מארץ טוב יש סיכוי להצליח בחיים אם חבריה וחברותיה ריקים?
סיפורו הטראגי של יפתח מלמד אותנו שכל עוד אין אדם-שוליים מצליח להתמלא מחדש ולחוש תחושת ערך עצמי ושייכות – כל מעשיו יהיו לשם נקמה מתוך כאב הדחייה והאובדן של מה שהגיע לו בזכות ולא בחסד: מקום בעולם. על כן הפנייה של אחיו הביולוגיים למחצה להוביל את הקרב בעמון, הקרב על מקום, נחלה, טריטוריה הוא מניפולטיבי במיוחד. כל רצונו הרי מונע מצורך פסיכולוגי עמוק למצוא לו מקום- הכיצד יוכל לסרב להוביל קרב על טריטוריה?
כל עוד אנחנו, אנשי האמצע, אנשי המקום, נמשיך להסתכל על אחינו כבעלי פוטנציאל להיות בשר תותחים ותו לא – אל לנו להתפלא שאת מלחמותינו, כמו את מלחמותיהם על מקום וזהות ושייכות, ינהלו ריקים ופוחזים אלה כאילו אין להם מה להפסיד. הנדע להקשיב לקולם בטרם נאבד כולנו כאחד?
שבת שלום