ההפטרה נבחרה משום שמופיעים בה אותם חבלי ארץ המופיעים גם בפרשה, ונזכרות בה מלחמות בני ישראל בהתקרבם לארץ. מפטירים: שופטים י"א, 29-12. ההפטרה המסורתית: שופטים י"א 1-33. מנהג נוסף, וראוי, למבקשים להכיל גם את סיפור בת יפתח: שופטים י"א, 22-12 + 40-29.
*******
"מי היו רֵעוֹתֶיהָ [של בת יפתח]? – רחל ומרים ויש אומרים אף דינה.
רחל לימדה אותה בכי, שנאמר: "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ… כִּי אֵינֶנּוּ." (ירמיהו ל"א)
מרים לימדה אותה בתופים ובמחולות, שנאמר: "וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת." (שמות ט"ו). כל הנשים, לרבות אלו שלא היו באותו הדור. ובבת יפתח נאמר: "וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" (שופטים יא') ויש אומרות אף דינה… יצאה לראות ברֵעוֹת. (רבקה לוביץ', מדרשי בת יפתח)
מרים הנביאה, המנהיגה, השרה את שירת הרבים ומחוללת עם כל הנשים, הולכת לעולמה בפרשת חקת בשקט. ללא אנחה. ללא הספד. נעלמת ומותירה אחריה יובש וצמא, צמא לשירה ולמחולות, צמא למנהיגה שדיברה אל העם, חוללה בתוכו, שרה איתו, שנאמר: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ" (שמות ט"ו)
השתיקה על מותה של מרים בולטת במיוחד לאור הנאמר בה בחייה: "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר י"ב), וכן על רקע תגובת הקהל למותו של אהרון באותה פרשה עצמה: " וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר כ').
בהעדר הבכי נותר הכאב ללא מענה. בהעדר הבכי – מגיע הצמא. בהעדר הבכי עולה הכעס, הכעס שמוביל למכה הקשה על הסלע, שתוצאותיה הרות גורל. במנעד הרגשות האנושיים נראה שקל יותר לכעוס מאשר לכאוב.
הפסוקים המושמטים מן ההפטרה לפרשת חקת עשויים למלא את החלל שמותירה הסתלקותה המושתקת של מרים בפרשה.
בסיפורה של בת יפתח, מתגלות רֵעוֹתֶיהָ המצטרפות אליה לתהליך האבל על האובדן הנורא שנגזר עליה. אליהן מצטרפות בנות ישראל שבוכות עליה מידי שנה, מְתַנּוֹת ומקוננות על קיום הנדר הנורא של אביה, השופט והמצביא יפתח, איש החיל, שההזנחה ההורית שחווה בילדותו שיבשה את שיקול דעתו ביחס לבתו היחידה.
בחירת החכמים שקבעו את ההפטרה לפרשת חוקת היתה לסיים את ההפטרה בנדר שנדר יפתח ובניצחונו של יפתח ושל ישראל על בני עמון. בחירה זו מדחיקה את התחושה הקשה שעולה מהתוצאות הרות האסון של הנדר הפזיז ושל הנוקשות וההתעקשות הבלתי סבירה של יפתח לקיימו.
בחירה זו משמיטה את המהלך הייחודי של סולידריות נשית הנרקמת בתגובה לגורלה הטרגי של בת יפתח שמכנסת סביבה את רעותיה ומוציאה את בנות ישראל אל ההרים לבכות לה מידי שנה.
ראוי להדהד את הפסוקים הללו כהשלמה וכתיקון להפטרה הקטועה, ולהשמיע את קולה של בת יפתח:
וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי. וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה. (שופטים י"א 40-37)
ויש לתהות: מתי ובאיזה אופן התקיים המנהג המוזכר כאן של בנות ישראל? מה גרם להן להפסיק את מנהגן זה? וגם: האם יש דרך עבורנו היום לחדש את המנהג ולבכות על גורלן וגורלם של ילדות וילדים שסובלים מפגיעה הורית – אם בגוף ואם בנפש?
רבקה לוביץ' משלימה את מדרשי בת יפתח במדרש המטריד הבא: "מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה." (שופטים יא') כך עשו, אבל דעת חכמים לא היתה נוחה מהן, והפסיקון גדולי הדור."
במקום שהם הפסיקו אולי עלינו המלאכה להמשיך.
שבת שלום