"וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת, הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט" (שופטים ד, 4-5). כבר מפסוקי הפתיחה של ההפטרה ברור שלפנינו דמות שונה משאר השופטים.
אצל כל השופטים מופיעה תבנית קבועה "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יהוה… וַיִּחַר-אַף יהוה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד… וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יהוה, וַיָּקֶם יהוה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּשִׁיעֵם". תחילתה של התבנית מופיעה גם בסיפור דבורה: "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יהוה… וַיִּמְכְּרֵם יהוה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן…וְשַׂר צְבָאוֹ סִיסְרָא… וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל יהוה: כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל, לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה" (ד, 1-3). אולם סופה של התבנית חסר. דבורה אינה מוצגת כמושיעה. היא מוצגת כאישה. אף אחד מהשופטים האחרים לא מוצג כאיש. ובכל זאת, דומה שכוחותיה הייחודיים פורצים מתוך הטקסט. מדובר באשה כריזמטית, לפיד בוער (אולי ג'ינג'ית?). מדובר באשה שהיא גם שופטת וגם נביאה.
שלא כמו שופטי ישראל האחרים היושבים בשער העיר, דבורה יושבת בטבע, מחוץ לעיר על הר בין הרמה ובין בית אל. כנראה שהיא דמות כל כך אהודה ומוערצת עד שהעץ שהיא יושבת תחתיו מקבל את שמה, "תמר דבורה". ועל אף שדבורה אינה יושבת במקום הנהוג על השופטים, ועל אף שיש לטרוח כדי להגיע אליה למשפט או לעצה, הנה הטקסט מעיד על היותה מקובלת כל כך עד ש"וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט". אין ספק שהיא מסוג הפרנסים שהצבור קיבל על עצמו.
הקול האלוהי במקרא אינו מגיע אלינו, בדרך כלל, דרך דמויות נשיות; והנה במקרה דבורה לא רק שהיא הצינור לדברי אלוהים, אלא שמדובר בתכנית אסטרטגית המועברת דרכה אל הרמטכ"ל של ישראל דאז, ברק בן אבינועם מקדש נפתלי.
בדרך כלל מזמן המנהיג, הצבאי או המדיני, את הנביא אליו כדי לשמוע את עצתו ולבקש ממנו ברכה, אולם בהפטרה שלנו דבורה הנביאה היא המזמנת את המצביא אליה: "וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, מִקֶּדֶשׁ, נַפְתָּלִי; וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן" (שם, 6-7) . דבורה היא השוטחת את התכנית הצבאית והיא המעודדת בהבטחת הניצחון.
דומה כי לברק אין כל עכבות בקשר עם הנביאה. להפך, הוא רואה בנוכחותה בקרב הלוחמים מקור של עידוד עד כדי כך שהוא מתנה את צאתו לקרב בהצטרפותה: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק, אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי; וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ" (שם, 8).
כל זאת בתקופה שבה הנשים שרו שירי מלחמה ושירי ניצחון, אך לא נלוו אל הלוחמים. כל זאת בתקופה בה החלוקה בין הגבר הגיבור, הרוכב על סוס, לבין האשה שמקומה בתוך האהל פנימה הייתה חלוקה חדה וברורה.
דבורה אמנם מזהירה את ברק "ממה יאמרו" – "וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יהוה אֶת-סִיסְרָא" (שם, 9), אולם היא נענית לו: "וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק, קֶדְשָׁה. וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת זְבוּלֻן וְאֶת נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה, וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ; וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה."
בתום המלחמה ולאחר הניצחון הגדול על סיסרא ויבין וצבאם רב העצמה שרה דבורה את שירת הניצחון "אָנֹכִי לַיהוה אָנֹכִי אָשִׁירָה, אֲזַמֵּר לַיהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". דבורה אינה מהססת ליחס לעצמה את הישועה שהביאה: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ (אנשים נמלטו ממקומות יישוביהם חסרי החומות מפני האויב המציק) עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל". דבורה הייתה המענה לאזלת היד של בני ישראל.
אין ספק שדבורה היא דמות יוצאת דופן בכוחה, בהשפעתה, בעובדה שלא צנזרו את סיפורה. במקומות אחרים במקרא נחשבו ניצחון אשה במלחמה או הנהגה נשית בעת מלחמה לביזוי ללוחמים. כך למשל במקרה של האשה (חסרת השם) המשליכה פלח רכב על אבימלך ומרוצצת את גלגלתו "וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ" (שופטים ט, 54).
כשהנביא ישעיהו לועג לבני ישראל על שהם נשענים על משענת קנה רצוף הדימוי הוא: "עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל, וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ" (ישעיהו ג, 12).
גם חכמינו זיכרונם לברכה עשו כל מאמץ לגמד את אישיותה של דבורה: במסכת מגילה מקשרים בין שמה של דבורה שהוא שם של בעל חיים שאין בו כבוד, לדעתם, לבין יהירות: "אמר רב נחמן: לא יאה יהירותא לנשי (לא יאה יהירות לנשים) תרתי נשי יהירן הווין (שתי נשים יהירות היו) חדא שמא זיבורתא ( אחת שמה דבורה -בארמית)… וחדא שמה כרכושתא ( ואחת שמה חולדה) זיבורתא ( דבורה) כתיב בה: ותשלח ותקרא לברק ואילו איהי לא אזלה לגביה (היא לא הלכה אליו)" בשמה ראו חז"ל נקמה על יהירותה. ועוד אמרו "ר' ברכיה אומר ארבעה דברים: אוי לחי שצריך למת, אוי לגיבור שצריך לחלש, אוי לפיקח שצריך לסומא (עוור) אוי לדור שאישה מנהגתו" (ילקוט שמעוני שופטים א), וכל הארבעה נדבקים, כמובן, לדבורה. לא רק :אוי לדור שאישה מנהגתו", אלא דור כזה נחשב "לחי שנזקק למת" "לגבור שנזקק לחלש" ו"לפקח שנזקק לסומא".
אז איך זה שדווקא בספור מן העולם העתיק עולה דמות אשה מנהיגה סמכותית וכריזמטית, חכמה ומקובלת על ההמונים, אשה שהיא גם נביאה, גם שופטת וגם משוררת גדולה, אשה גדולה מן החיים, אשה שאף על פי שפשט הכתוב לא העניק לה את התואר "מושיעה" היא מושיעה גדולה, אשה שסיפור ישועתה את ישראל לא רק שלא צונזר, אלא מופיע במקרא בשתי גרסאות, גרסה פרוזאית וגרסה שירית?
ההיתכנות של תופעה זו בעולם העתיק, השוביניסטי, מעוררת תקווה כי הדבר אפשרי גם בזמנים אחרים, וכשאשה היא אישיות משכמה ומעלה – הצבור נותן לה את קולו.
אני שמחה ששלוש נשים עומדות היום בראש מפלגות ונשים רבות אחרות מצויות ברשימות הפוליטיות. יש לקוות כי הממשלה הנבחרת תיתן ייצוג ראוי ל50% מאוכלוסי המדינה, ושמבין כל הנציגות תעלה ותפציע דבורה חדשה.