וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף. וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם. וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי. וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. (ירמיהו לב, ט-יב)
המצב לא משהו. אפילו די גרוע. נבוכדנצר צר על ירושלים. צדקיהו המלך לא מוכן לשמוע את נבואות הזעם של ירמיהו וכולא אותו ב"חצר המטרה". ובתוך כל הבלאגן הזה, ירמיהו ובן דודו חנמאל רוקחים עסקה, אולי קצת מפוקפקת. ירמיהו יקנה את השטח של בן דודו, וחותם על שטר המכירה, ומעביר את השטר אל ברוך בן נריה – הסופר של ירמיהו. הרבה מאוד פעולות נעשות כאן על מנת להוכיח את בעלותו החוקית של ירמיהו על השדה, על שייכות לנחלה. כדי להגיע אל הנקודה התחתונה של הנבואה: " עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת"
אפשר לקרוא את הפסוק הזה כהבטחה לבעלותנו על הארץ. ואפשר לקרוא את הפסוק כהבטחה לחיים נורמליים – זה עובר לפה, וזו לשם. הוא יעסוק בחקלאות והיא תעסוק בהיי-טק. השדות יהיו שלו והכסף שלה. או להפך.
מבט חזרה אל הפרשה, וגם אל הפסוק שבחרתי לכותרת הדרשה, מזכירים לנו שאין לנו בעלות אמיתית על השטח. בפרשה מתוארים חוקי היובל, השנה החמישים בה כולם חוזרים למצב ראשוני מאוזן. לא משנה מה הרווחתי והפסדתי – אני ומשפחתי ב 50 השנים האחרונות, בשנת היובל נמחקים כל החובות, כל העבדים משתחררים, וכולם חוזרים לנחלותיהם.
אבל יותר מזה – השמים והארץ, הם מעשי אלוהים. כמה שנקנה ונמכור ונחזיק ונתיישב – אנחנו רק זמניים פה.
ואם יש לנו רצון לקוות להמשך קיום אנושי, קיום משמעותי, על הכדור הזה – בימים אלה של לפני ל"ג בעומר, זו הזדמנות לחשוב – לא רק איך אנו מוכרות וקונים, מרגישים בעלות ושייכות, אלא איך אנחנו דואגות ודואגים יחד לעולם, כדי שגם בעתיד יוכלו לחיות, לעבוד, לקנות ולמכור. ופשוט לחיות.
שבת שלום