מוקדש לזכרו של איאד אלחלאק, אללה ירחמו
ההפטרה לפרשת בהעלתך, אחת הפרשות הגדושות והמופלאות בתורה, קשורה קשר ישיר לאחד מהסיפורים המופיעים בה. הפרשה נפתחת בבקשתו של אלוהים אל משה:
"דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃ וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה׃
וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃" (במדבר, ח, 2-4)
זכריה, נביא נחמה מובהק, מעלה את הדימוי של מנורת המקדש כדימוי עוצמתי של שיבה אל ציון ואל חיים הסובבים את בית המקדש. "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן כִּי הִנְנִי־בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם־ה' (זכריה, ב, 14)
הנביא מאפשר לנו לדבר בלשון נשית, מלאה שמחה ורינה. שמחי בת ציון, כי הגיע הזמן. אלוהים ישוב לשכון בתוך עם ישראל, בתוך ציון ובתוך המקדש שיבנה שוב. אנו רואים פה רמיזות לרעיון שיתפתח בתקופת חז"ל, לאחר חורבן הבית השני. האמונה שכאשר אלוהים גירש את ישראל מארצו, והחריב את מקדשו הוא גם סילק שכינתו. האלוהות קרועה והעולם שבור.
רני ושמחי- ביטוי השמחה הכפול של זכריה חושף בפנינו את אופי השמחה של השיבה לירושלים. מדרש שיר השירים רבה מרחיב על ביטויי השמחה הללו:
"נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל שִׂמְחָה נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל, גִּילָה, שִׂישָׂה, שִׂמְחָה, רִנָּה, פִּצְחָה, צָהֳלָה, עֲלָצָה, עֶלְזָה, חֶדְוָה, תְּרוּעָה. …. רִנָּה (זכריה ב, יד): רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן. (שיר השירים רבה)
הרינה נקשרת אל שמחה של שיבת ציון. "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".
מתוך השמחה הזו, השמחה על השיבה לציון והאיחוד עם אלוהים ששוב שוכן ביננו, מגיע מלאך ה' ומעיר את זכריה. המלאך מפנה את תשומת ליבו לאחד הסמלים היהודיים העתיקים והנצחיים ביותר: המנורה.
המנורה, המופיעה כבר בתורה, מלווה אותנו אלפי שנים והיא אחד הסמלים העוצמתיים ביותר. המנורה מופיעה בעשרות פסיפסים, חרוטה על קירות מערות ועל סרקופגים. לימים המנורה תהיה חרוטה על שער טיטוס, סמל לחורבן בית המקדש השני ונפילתה של ירושלים בידי הרומאים. המנורה מלווה את עם ישראל בנדודיו בגלות ותתפוס את מקומה הראוי עם שיבת ציון השניה, כסמל של מדינת ישראל.
וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר־ה' אֶל־זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם־בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת (זכריה, ד, 6)
לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה' צבאות.
במציאות הישראלית, רוויית הקרבות והמלחמות קשה להאמין שאחד מגדולי נביאנו ניבא שאת חזרתנו לירושלים נוכל ליישם רק באמצעות רוחנו ורוח האלוהים.
מה ידע זכריה שאחרים לא ידעו? האם זה מקרי שזכריה פותח את נבואתו בלשון נקבה ומביא לנו את המקבילה בלשון זכר?
רק לאחרונה ציינו את יום ירושלים ואת ימי הזכרון הלאומיים, ימים שבו אנו זוכרות וזוכרים את מחיר הדמים של תקומת עם ישראל בארצו. ובדיוק בימים אלו אני רוצה לעלות על הר גבוה, כמאמר הנביא:
"עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם." (ישעיהו, מ,9)
שנים רבות עם ישראל חי בפחד. הם עברו מלחמות, גלות ונבואות זעם. למרות זאת, זכריה לא מפחד. הוא לא מבקש את כוח הזרוע. הוא יודע שלא תהיה תקומה אמיתית אם נחיה לנצח על חרבנו. אין זה מקרי שבנבואה אחרת זכריה ינבא את אחת הנבואות היפות והמרגשות ביותר במסורת הנבואה שלנו:
"כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' שַׁ֚בְתִּי אֶל־צִיּ֔וֹן וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּת֣וֹךְ יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְנִקְרְאָ֤ה יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עִ֣יר־הָֽאֱמֶ֔ת וְהַר־ה' צְבָא֖וֹת הַ֥ר הַקֹּֽדֶשׁ׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ ה' צְבָא֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאִ֧ישׁ
מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים׃ וּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ׃" (זכריה, ח, 3-5)
כאשר באמת נשכיל לחיות בכוח הרוח ולא בכוח הזרוע, אזי נהיה ראויים לנבואתו השנייה של זכריה. נצליח לבנות יחד עולם שבו ילדים וילדות יוכלו לשחק בבטחה ברחובות עיר, וזקנים וזקנות ייהנו יחד משיבה טובה.
בשבוע שבו אדם פלסטינאי בעל צרכים מיוחדים נהרג מיריות של שוטרים ישראלים בעודו הולך ברחובות ירושלים, מילותיו של זכריה נראות רחוקות מתמיד.
זכריה דמיין את ירושלים כעיר של שלום. אני, ילידת ירושלים, יודעת שיש לירושלים פנים רבות.
לא בחיל ולא בכוח. אוהבי ירושלים האמיתיים יודעים שהיא איננה יכולה להיכבש על ידי כוח הזרוע. כי אם ברוחי אמר ה' צבאות.
לירושלים יש ללחוש מילות אהבה. 70 פנים לתורה ועוד יותר פנים יש לתושבות ולתושבי ירושלים.
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה–לָּהּ יַחְדָּו. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי–יָהּ—עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם ה'. כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט: כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד. שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ. יְהִי–שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. (תהלים קכב)
לא ייאמן שמילותיו של זכריה נכתבו לפני כ2500 שנה. ששבנו לארצנו ולעירנו ירושלים בפעם השלישית.
השגנו כבר כל כך הרבה. אך הנבואה טרם התגשמה.
שבת שלום