פרשת השבוע שלנו עוסקת ביכולת המשותפת לבנות משכן – מרכז משותף לעם כולו המייצג את היכולת של הקודש לנכוח בתוכנו. המשכן הוא נייד, נגיש, ומלווה את בני ישראל בנדודיהם. בנות ובני ישראל תורמים ממיטב רכושם, מרצם וכשרונם ובונים יחד את האוהל שיהפוך למשכן ללוחות הברית.
ההפטרה שלנו עוסקת ברגע דרמטי לא פחות – בבניית המקדש. במאמץ לייצר מוקד פיזי יציב, המחובר לקרקע ומסמל את החיבור לקודש ולארץ גם יחד. האם נצליח לשמר את תחושת השותפות גם בבניין מפואר? האם נשכיל לשמר את תחושת החלוציות גם כשאנחנו לא בנדודים, אלא יושבים לבטח על אדמתנו?
אחד הפסוקים התמוהים בהפטרה מתייחס לחלונות בבית המקדש: וַיַּ֣עַשׂ לַבָּ֔יִת חַלּוֹנֵ֖י שְׁקֻפִ֥ים אֲטוּמִֽים (מלכים א ו 4). מהם חלונות שהם שקופים ואטומים בו זמנית?
האברבנאל מציע כמה פירושים המנסים לתת מענה לחלון שמאפשר ומונע כניסת אור באותו זמן: שבכה (כמו ה"משרביה" – אלמנט אדריכלי אסלמי שהיא מחיצה בעלת עיטורים המאפשרת לתושבי הבית להתבונן החוצה אך שומרת על פרטיותם), ויטראז' או אפילו חלון/מראה חד כיוונים. כל אחד מההסברים הללו מציע לנו מערכת יחסים מיוחדת בין הפנים לחוץ:
האם, כמו במשרביה המתבונן פנימה אל הקודש אינו יכול לראות כמעט דבר, אך הנמצא במקום הקדוש יכול לראות בבהירות את המתרחש סביבו? האם מדובר בויטראז' המסתיר את פרטי המציאות ונדמה כחשוך למסתכל מבחוץ, אך בהכנסך על הקודש החוץ נראה צבעוני ומלא יופי?
בעקבות התלמוד אברבנאל מציע לקרוא את "שקופים" ו"אטומים" כקשורים לחושים שלנו: חוש הראיה וחוש השמיעה: , " שקופים מלשון פתיחה והשקפה, כמו (בראשית כ"ו 8) וישקף אבימלך, (שופטים ה' 28) בעד החלון נשקפה, ואטומים מלשון סתימה, כמו (משלי כ"א 13) אוטם אזנו (שם י"ז 28) אוטם שפתיו". הדוגמאות שהוא בוחר מעניינות במיוחד: אם סיסרא המשקיפה אל העולם שבחוץ בחרדה לראות מה יעלה בגורל בנה, האדם ה"אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת-דָּל" והאדם הטיפש (אויל) שעליו לחדול מדיבור.
במילים אחרות, חלונות המקדש הם דימוי ליכולת שלנו לתקשר עם העולם שבחוץ: עם הדאגה והחרדה הקיומית, עם הקהות המוסרית אל מול עוולות, ועם הצורך לעתים לא לדבר אלא לשהות ולהקשיב. להסתובב בעולם כחלונות שקופים אטומים פירושו לדעת מתי להשקיף ומתי לאטום, מתי לדבר ומתי להקשיב.
המדרש (ויקרא רבה ל"א ז, ובמקבילות במקומות נוספים) מסביר לנו שבאופן רגיל תפקיד החלונות הוא לתת לאור להכנס, אך בבית המקדש – התפקיד הוא הפוך: "אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה לוֹ טְרַקְלִין וְעָשָׂה חַלּוֹנוֹתָיו מַקְטִינוֹת מִבַּחוּץ וּמַרְחִיבוֹת מִבִּפְנִים כְּדֵי לְהַכְנִיס אוֹרָה לְתוֹכָהּ, אֲבָל חַלּוֹנוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא הָיוּ כֵן אֶלָּא מַקְטִינוֹת מִבִּפְנִים וּמַרְחִיבוֹת מִבַּחוּץ, כְּדֵי לְהוֹצִיא אוֹרָה גְדוֹלָה". תפקיד החלונות השקופים אטומים הוא לתת לאור הפנימי של הקודש לצאת החוצה – בחמלה, בעדינות, בתבונה.
תמה תקופת הנדודים ובה תחושת חלוציות והכרה כי טרם הגענו אל הארץ המובטחת. בבואנו לבנות בית מקדש על אדמתנו עלינו לבנות בו חלונות שקופים-אטומים. חלונות שדרכם נוכל להשקיף אל כאבם של אחרים, וגם להבין את השקפת עולמם; חלונות שלא יאפשרו לנו לאטום את ליבנו אל מול זעקות כאב ועוני; חלונות שיזכירו לנו כי לעתים הזמן הוא לשתוק ולהקשיב. ואז – תצא אורה גדולה לנו, לעם ישראל ולכל באי עולם.
" לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר" (אסתר ח 16) כן תהיה לנו.
שבת שלום וחודש טוב