ההפטרה נבחרה משום ענין המנורה הנזכר גם בתחילת הפרשה. מפטירים: זכריה ד' 14-1.
ההפטרה המסורתית: זכריה ב', 14- ד', 7.
******
וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ … וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ: וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ … וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: (זכריה ב' 15, ד' 7-1)
דור שני לשיבת ציון. בדור הקודם שבו כמה עשרות אלפי יהודים לארץ יהודה ולירושלים בעקבות הצהרת כורש. זו התחלה מהוססת וחסרת תקדים. עדיין לא עוצבה המסגרת הגאוגרפית, המדינית והדתית שתתפתח החל מהדור הבא. אז תיבנה חומת ירושלים ויוקם בית המקדש. החל מדור זה יכוננו גם המוסדות שילוו מאות רבות של שנות קיום מאורגן ובעל משמעות בארץ ישראל. אמנם, רוב רובו של העם יישאר בתפוצות (בעיקר מסופוטמיה ומצרים) אך למציאות הארץ ישראלית המתהווה ייקנה מקום מרכזי מאוד בתולדותיו: פולחני, לעתים מדיני, במידה רבה מכונן מבחינה רוחנית ודתית, ובכל עת גם סמלי ושורשי. זמנה של התחלה מחודשת זו מְזמֵן בהכרח התבוננות של מנהיגיו ואישי הרוח שלו על משמעות הקיום היהודי, על ערכו ועל הישרדותו גם בגלות שהייתה אמורה-כביכול לפוררו ולשחוק אותו עד תום, ממש כדרך שעשו החורבן וההגליה לעמים רבים אחרים.
לפחות שלושה נביאים קמו בדור זה לשבי ציון: חגי זכריה ומלאכי. נבואות אחרות מאותה תקופה ממלאות את דפי ספר ישעיהו, החל מפרק מ'. כולן ממוקדות בחזיון המופלא הזה של שיבת ציון, באתגריו, כשליו והצלחותיו. בכולן משמשת פרספקטיבה רחבה, גאולית, החורגת הרבה מגבולות המציאות הממשית של קבוצת שבי ציון הקטנה, ממעמדה המשפטי והפוליטי המוגבל באימפריה הפרסית וממרקם יחסיה הבעייתיים עם תושבי הארץ, יהודים ולא יהודים כאחת. בהפטרה עולות דמויותיהם של זרובבל בן שאלתיאל, ככל הנראה מנהיגה הפוליטי של עלייה זו, ויהושע בן צדוק, הכוהן הגדול שעדיין אין בית שיוכל לשרת בו בקודש. היא מביאה את דבריו הנלהבים של זכריה, את החזון או החזיונות שהוא חווה, ומתווה את דרכו של העם. בחזון זה מוסרים מהכוהן הגדול "הבגדים הצואים" המסמלים את מצבו האמתי בהווה, והוא מולבש "צניף טהור" ו"מחלצות". ואז עולה בחזון דמותה הפלאית של המנורה – סמלה של התחדשות החיים הדתיים והרוחניים שאליה מכוונת שיבת ציון. תיאורה כאן (זכריה ד, 3-2), בדומה לתיאור המנורה שבפרשת השבוע (במדבר ח, 4), מדויק מאוד ובכל זאת פלאי ומעורר השתאות. שם הנרות מאירים "אל מול פני המנורה" באורח שאיננו יכולים להבינו עד תום; כאן לנרות שעל ראשה ישנן "מוצקות". בשני המקרים בוהק זהב המנורה באור היקרות שהיא מפיצה.
תיאור פיוטי זה של המנורה הוא בלא ספק הבסיס להכרעת מסורת ההפטרות לשייך פרק נבואה זה לפרשת "בהעלותך", המדברת על מנורה עתיקה משכבר הימים. הוא גם הבסיס לבחירה באותם דברי נבואה כהפטרה לפרשת שבת (ראשונה של) חנוכה, כמרמזים אל מנורה שתאיר דורות רבים אחר כך, בתקופת החשמונאים. לנו, שהמשכן ובתי המקדש שבהם הוצבו המנורות אינם חלק מעולמנו ואינם ביטויה של תקוות הגאולה שלנו, המנורה עצמה היא סמל נאות וראוי עד מאוד לאורח שבו נעצב אנו את אמונתנו, את מעשינו ואת "כוכב הצפון" שינחה אותם ויאיר את דרכם. ואמנם, אין זה מקרה שדברי זכריה בפרקי הפטרתנו הם-הם הבסיס לבחירתה של מדינת ישראל בסמלה הרשמי, המנורה עטורת ענפי הזית.
מהי דרך זו? מה מבטאים חזיונות אלה של זכריה? מה הנתיב שמבקשת ההפטרה לפלס בפנינו. שני ממדים לתשובה על שאלות אלה. הראשון מופיע כתשתית מהפכנית ומפתיעה בראש ההפטרה; השני – כאקורד הסיום שלה.
"וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ", פותחים דברי הנביא. שכינת האל בציון עניינה האמונה והתקווה ליום שבו גויים רבים, היינו האנושות כולה, תילווה אל ה' ותהיה לעם ה'. שיבת ציון היא מלכתחילה עניינו של עם אחד, קטן ומפוזר בכל מדינות מלכות פרס ומעבר לה. בפועל היא עניינו של ציבור קטן שעלה ב"עלייה הראשונה" ולאלה שיעלו בעליות הבאות. אולם אם דינו של מהלך זה להיות מהלך סרק, הרי שמשמעו צריך להיות רחב הרבה יותר. רק תקווה למימוש ההבטחה העומדת ביסוד קיומו של העם מרגע היוולדו – "והיה ברכה" לכל "משפחות האדמה" (בראשית י"ב, 3-2) – תצדיק את המהלך ותקנה לו משמעות. רק מחויבות לפעול, גם במציאות המדממת ומאתגרת של הקיום הפרטיקולרי הזה בירושלים, מתוך אחריות כלל אנושית להבאה ככל שלאל-ידנו של שלום וצדק, אור וברכה, תסיר מעלינו את הבגדים הצואים ותלבישנו "צניף טהור" (זכריה ג, 5). מותר לנו לדמות עצמנו כמי שההיסטוריה הציבה אותם בקשר ייחודי עם אלוהיהם, רק אם אנו מבינים שמשמעו של קשר זה הוא שלא אנו, אלא האנושות כולה היא עם ה'; שדרכנו כעם וכחברה מוכרחה להיות טבועה בחותם אוניברסלי, שהסכנה לזהות עצמנו כעם נבחר, עליון ונפרד מכל העמים, היא גם סכנה לעצם מהותו של קיומנו, לעצם משמעה של דרכנו כעם.
ומכאן נפרס גם הממד השני של תשובת זכריה בדבר הנתיב ששבי ציון צריכים לפלס. "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת", קורא הנביא אל מנהיגה הפוליטי של שיבת ציון. כוח נחוץ והכרחי לקיום האנושי. לעתים נחוץ גם חיִל. אלה אמיתות שאין להתכחש להן. אבל לא חיל ולא כוח ראוי להם להיות מטרת הליכתנו. לא הם האמורים לכוון את מצעדנו. קיומנו כעם, כחברה, כקהילה יהודית עצמאית המפלסת מחדש את דרכה במזרח התיכון, על כל מורכבויותיו ואתגריו, דין הוא שיודרך על ידי דברי הנבואה הנאדרים "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, 8). כך, ורק כך יבהיק בעולמנו אורה של המנורה. רק כך אפשר ויתקיימו בנו דברי ההפטרה "וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא … בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה" (זכריה ג, 9).
שבת שלום