"הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יָגִידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת
מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב: אבָל לְיָדָהּ, קְצַת שְׂמֹאלָה
וּלְמָטָה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ."
מתוך: יהודה עמיחי, תיירים
במעמד חנוכת הבית הראשון מקהיל שלמה המלך את העם ומברך אותו. היה זה אחרי שנים רבות של בניית הבית, ארזי הלבנון ועמודי השיש בהקו בניקיונם. העם עומד בתוך בית המקדש ומחוצה לו, נרגש ומצפה. שנים רבות של פירוד כמו נשתכחו במעמד מאחד זה. הממלכה מתאחדת סביב מרכז דתי-רוחני אחד. שלמה בורר את מילותיו בקפידה, קולו בוודאי נרעד. בין יתר דבריו פונה אל אלוהים ואמר: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים." (מלכים א', ח', 13). בהמשך הוא מסייג את דבריו, כמו מבין כיצד קיבע את דמותו של אלוהים חסר הדמות, לכדי בית קטן בטבורה של ירושלים, ואומר: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי." (שם, 27)
שאלת מקומו של ה', הן כמרחב פיזי והן במשמעות מטאפורית, מהווה את תמצית הפולמוס בין התפיסות השונות של תרבותנו: האם היהדות, כדת מונותאיסטית, המרוכזת סביב אל אחד, שאינו אל של מקום, אלא אל אוניברסלי, היא תרבות של מקום (כמרחב), או שמא היא תרבות בזמן (של לוח שנה) ומהי משמעות מסירת התורה הכתובה וזו שבעל פה, ביכולת לקדש ולחדש את דברי ה'?
המילה 'מקום' במובנה המילוני, משמשת במשמעות כפולה, גם כמרחב גיאוגרפי וגם כשם ה'. מעניין למצוא בנוסחי המסורה מקום ריק, שנשתמר לאותיות שם ה'. דווקא היעדר המילה המפורשת מעיד יותר מכול על מלאות, מורכבות ושונות דמותו של ה'.
שאלת מקומו של ה' מהדהדת גם בהפטרה מספר זכריה לפרשת 'בהעלותך', שהרי השכינה על מימדיה המטא-פיזיים גלתה מבני ישראל בשל חטאותם וכעת, בעת שיבת ציון חוזרת עם העם לשכון בתוככם.
רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת–צִיּוֹן כִּי הִנְנִי–בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם–ה'. (זכריה ב', 14).
ר' אליעזר מבלגנצי מפרש: "דיבור הפותח: וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ: שיבנה ביתי בך כבראשונה". לעומתו גורס ר' משה אלשיך :"וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ" שלא אעשה העיקר מהעיר שביתי יבנה בה".
ההבדלים בין הפרשנים הללו, מבליטים את שאלת מהותה של תרבותנו כתרבות של זמן או של מקום.
הניסיונות החוזרים להפוך את התרבות שלנו לתרבות של מקום, אינם עולים בקנה אחד עם תפיסת האלוהות, שנמצאת בתוכנו ועם ההבנה שהתרבות שלנו היא תרבות בזמן. במובן זה, מתנהל פולמוס בין פרשת 'בהעלותך' להפטרה של הפרשה. בעוד שהפרשה מתארת את חנוכת המשכן, הדלקת המנורה וחלוקת התפקידים של העבודה בו, הרי שההפטרה מתארת את השכינה, את הבטחת ה' לשכון בתוך לבבות בני האדם, שעלו כעם מגלות בבל.
לאורך הדורות ביקשו מנהיגי העם לקבוע מקום תפילה מרכזי, כדי לאחד עם מפורד ומפוזר, אולם בת בעת, היווה המרחב הפיזי כר נרחב למחלוקות בנוגע לצביון התפילה.
בעת יציאת מצרים ובטרם ציווה עלינו את עשרת הדיברות, ציווה לנו ה' את הזמן. זו היתה נקודת ההתחלה של החירות ושל התקווה, שכן האחריות לזמן הוטלה על בני האדם. הם האחראים למלא אותו במשמעות, בשאר רוח, בטקסים ובעבודת אלוהים. הם האחראים להמשכיות השכינה, במובנה הכפול. כך, המקום, כמרחב גיאוגרפי יכול להשתנות, בעוד שהמקום, כשם האל, נמצא בתוכנו. קיומו בתוכנו הוא בביטוי של מעשים מוסריים בעולם. הפולחן החיצוני, התכנסויות בבית המקדש או בבתי הכנסת, חסרי כל משמעות, אלמלא משוקעת בקרקעיתם עשייה ערכית ומוסרית, של ראיית האדם, באשר הוא אדם.
בבבלי חגיגה דף יב ע"ב מסופר על האור הראשון שנגנז בגלל מעשיהם המקולקלים של בני דור המבול והפלגה. האור נגנז בתורה ויתגלה במעשיהם של צדיקים. כמו רוח ה' המרחפת מעל פני המים, כך ריחף לו האור והאיר את בני אדם באורו. חטאים חשוכים גרמו לו להישאב אל בין אותיותיה השחורות של התורה ומדי פעם, כמו נר מהבהב מתמלט מבין האותיות ניצוץ מבעיר להבה בליבות א.נשים. ניצוצות של חסד ושל חמלה, של גמילות חסדים ושל אהבה.
במובן מסוים יש קשר בין תיאור המנורה לבין המדרש המתואר, קשר הנובע מהאמון ביכולת של האדם לממש את פוטנציאל חירותו בנטילת האחריות האישית על עצמו ועל קהילתו, לגלות מתוכו את האור ולגלות את האור הגנוז שבתורה. כך, התרבות בזמן מקבלת תמיכה של מסירת התורה הכתובה וזו שבעל פה. לא בכדי נוספה מילה קטנה בברכת האהבה של תפילת שמע בסידור החדש, המילה 'ולחדש' דברי תורתך באהבה. תפקידנו הוא לקיים ולחדש את דברי התורה, כדי שהאור יתגלה ממנו אל התורה וממנה אלינו.
הברכה הרביעית של ברכות הנישואין (הלקוחה ממסכת כתובות ח, ע"א) מתארת את יצירת האדם: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד." המקום הוא האדם עצמו. הוא הבניין, אבן הראשה, האיחוד בין שני א.נשים שבוחרים לחיות את חייהם ביחד. ברגע של בניית בניין עדי עד, שוכנת השכינה בתוככי בני הזוג, ועליהם האחריות ולהם הזכות לגלות אותה במעשיהם. לכן נחשבת התורה לעץ חיים המשתרש בליבות האנשים. עצים צומחים באדמות תחוחות, במקומות שונים בעולם, במרחבים גיאוגרפים משתנים. הם אינם צומחים על אספלט שחור וחם, אינם מתקיימים במקומות מעוררי מחלוקת ונטולי מים. כך גם אנשים.
הגאולה תבוא כשהתורה תיטלטל על הגב ותפזר זרעיה במרחבי מחייה שונים, היא תבוא כשהמתבוננים מהצד יראו את האנשים המחדשים, ההולכים, הקונים פרות וירקות לביתם. ואולי, ולו לרגע, יקחו בה חלק, יקימו דברי תורה ויחדשו, בשוכבם, בקומם ובהולכם בדרך.
שבת שלום