לזיכרן של מאיה ווישניאק, טטאינה חייקין ומסטוואל אלאזה שנרצחו בשלושת השבועות האחרונים.
כמה קל. כמה קל ונעים היה לכתוב על "מספר בני ישראל כחול הים". או על "ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי" או על "וארשתיך לי לעולם…".
אבל בשבועות האחרונים נרצחו שלוש נשים (נכון לכתיבת שורות אלה. הלוואי ולא יתווספו עוד).
וכשאני קוראת את הפטרת במדבר, שאמנם אפשר בקלות לקרוא אותה כדימוי ליחסי ישראל ואלוהים, אני לא יכולה להתעלם מהמציאות הקשה והכואבת, שבה גברים מתייחסים לנשים כאל רכושן, שבה גברים מתקשים להכיל דעה עצמאית, ויכוח, התנגדות, רצון לפרידה או כל דבר אחר שקורה במערכות יחסים.
אני קוראת את הפסוקים :
רִ֤יבוּ בְאִמְּכֶם֙ רִ֔יבוּ כִּי־הִיא֙ לֹ֣א אִשְׁתִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א אִישָׁ֑הּ וְתָסֵ֤ר זְנוּנֶ֙יהָ֙ מִפָּנֶ֔יהָ וְנַאֲפוּפֶ֖יהָ מִבֵּ֥ין שָׁדֶֽיהָ׃ פֶּן־אַפְשִׁיטֶ֣נָּה עֲרֻמָּ֔ה וְהִ֨צַּגְתִּ֔יהָ כְּי֖וֹם הִוָּֽלְדָ֑הּ וְשַׂמְתִּ֣יהָ כַמִּדְבָּ֗ר וְשַׁתִּ֙הָ֙ כְּאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה וַהֲמִתִּ֖יהָ בַּצָּמָֽא׃ וְאֶת־בָּנֶ֖יהָ לֹ֣א אֲרַחֵ֑ם כִּֽי־בְנֵ֥י זְנוּנִ֖ים הֵֽמָּה׃ כִּ֤י זָֽנְתָה֙ אִמָּ֔ם הֹבִ֖ישָׁה הוֹרָתָ֑ם כִּ֣י אָמְרָ֗ה אֵלְכָ֞ה אַחֲרֵ֤י מְאַֽהֲבַי֙ נֹתְנֵ֤י לַחְמִי֙ וּמֵימַ֔י צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י שַׁמְנִ֖י וְשִׁקּוּיָֽי׃ לָכֵ֛ן הִנְנִי־שָׂ֥ךְ אֶת־דַּרְכֵּ֖ךְ בַּסִּירִ֑ים וְגָֽדַרְתִּי֙ אֶת־גְּדֵרָ֔הּ וּנְתִיבוֹתֶ֖יהָ לֹ֥א תִמְצָֽא׃ וְרִדְּפָ֤ה אֶת־מְאַהֲבֶ֙יהָ֙ וְלֹא־תַשִּׂ֣יג אֹתָ֔ם וּבִקְשָׁ֖תַם וְלֹ֣א תִמְצָ֑א וְאָמְרָ֗ה אֵלְכָ֤ה וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אִישִׁ֣י הָרִאשׁ֔וֹן כִּ֣י ט֥וֹב לִ֛י אָ֖ז מֵעָֽתָּה׃ וְהִיא֙ לֹ֣א יָֽדְעָ֔ה כִּ֤י אָנֹכִי֙ נָתַ֣תִּי לָ֔הּ הַדָּגָ֖ן וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֑ר וְכֶ֨סֶף הִרְבֵּ֥יתִי לָ֛הּ וְזָהָ֖ב עָשׂ֥וּ לַבָּֽעַל׃ לָכֵ֣ן אָשׁ֔וּב וְלָקַחְתִּ֤י דְגָנִי֙ בְּעִתּ֔וֹ וְתִירוֹשִׁ֖י בְּמוֹעֲד֑וֹ וְהִצַּלְתִּי֙ צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י לְכַסּ֖וֹת אֶת־עֶרְוָתָֽהּ׃ וְעַתָּ֛ה אֲגַלֶּ֥ה אֶת־נַבְלֻתָ֖הּ לְעֵינֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאִ֖ישׁ לֹא־יַצִּילֶ֥נָּה מִיָּדִֽי׃ (הושע ב' 4-12)
ואני מבקשת לזעוק את זעקת הנשים. את אלה שפגשו גבר אחר. את אלה שאפילו לא הספיקו לחלום שזה אפשרי. את אלה שחולמות על היום שיצליחו להציל את עצמם מיד "הבעל". שסובלות, שנאנקות, שמפחדות לדבר ולספר.
פרידה, סכסוך, בגידה – הם כולם אירועים מורכבים מאוד במערכת יחסים. הם יכולים להפחיד ולהכאיב. הם עלולים לערער את הביטחון שלנו במערכות יחסים עתידיות ואת האמון שלנו בעצמנו.
לא סתם כתוב בשיר השירים: כִּֽי־עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה.
הקנאה יכולה להעביר אותנו על דעתנו. לפעמים יש לה סיבה. לפעמים היא תוצר של פחדים אבל לא של מציאות. לעצם הפגיעה של ה"בעל" באישתו – זה לא משנה.
כאב הפגיעה יכול להכאיב עד קצות העצבים.
ועם כל זאת ואף על פי כן – פגיעה פיזית, לקיחת חיים של אדם אחר, איומים על הגוף ופגיעה בנפש – הרי שאסור שיהיה להם מקום.
ואולי, אולי, אם נחנך לשימוש במילה "אישי" ולא "בעלי", לשותפות בזוגיות ולא קניין, לשיחה משותפת, לקבלה והבנה של בחירות שונות, ולהתמודדות גם עם הכאבים הגדולים ביותר אז: "וַהֲסִרֹתִ֛י אֶת־שְׁמ֥וֹת הַבְּעָלִ֖ים מִפִּ֑יהָ וְלֹא־יִזָּכְר֥וּ ע֖וֹד בִּשְׁמָֽם׃ וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח". (הושע ב' 19-20)
שבת שלום