שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר ה' אֹמֵר קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה' וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַה' עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח: עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי: כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם: עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה': בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: (מיכה ו' 1-8)
***
לפעמים אין לנו את כל התשובות. לפעמים אנחנו גם מוכנים להודות בכך. באותו רגע של הודאה בכך שאנו לא בדיוק יודעים מה יש לעשות, מה הדרך הנכונה, המדויקת שבה יש ללכת – תמיד אז יעמדו מולנו אלא שישאלו – אז מה צריך לעשות? ופעמים רבות התשובה – לא יודעת, אבל לא ככה – אינה מספיקה.
לפעמים אנחנו יודעות בדיוק מה צריך לעשות. אבל אין לנו למי להשמיע. זאת אומרת, אולי כן, בין חברים, שיחות סלון, בימינו – אולי גם בפייסבוק. אבל גם אם נזעק בקול הכי רם שיש לנו, זה אינו מבטיח לנו את יכולת ההישמעות, את ההקשבה ואת ההשפעה.
בהפטרתנו מיכה זועק זעקות גדולות ומרות. הוא כועס ומאוכזב. הוא מדמיין עולם אחר. הוא רוצה לחיות במציאות אחרת. במציאות שהוא מדמיין, עם ישראל הוא חזק, הוא בעל כוח. גם בבחינה הפיזית, המדינית וגם מהבחינה הרוחנית. כל עבודת האלילים נעלמת, הריב בין עם ישראל לאלוהים נגמר.
ומה יביא את אותו סיום, את אפשרות הכוח הפנימי והחיצוני של עם ישראל: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: (מיכה ו' 8)
שלושה כללים פשוטים. וכמה קשה ליישם אותם.
הרשו לי לרגע קט להצטרף (חלקית) אל זעקתו של מיכה.
שוב ושוב אומרים לנו הנביאים שאלוהים אינו חפץ בקורבנות, ובוודאי שלא בקורבנות אדם. שוב ושוב אומרים לנו הנביאים שרק התנהגות ראויה בינינו כבני אדם, תביא לשינוי הראוי והרצוי בחברתנו. שוב ושוב אומרים לנו הנביאים שזה תלוי בנו. בהתנהגות שלנו.
זכות הצעקה, זכות וחובת ההצבעה על מחדלים על עיוותים, על דרכים קלוקלות, על עיוותי תפיסה ומחשבה.
גם אם לא ישמעו את זעקתנו, חובה עלינו להמשיך לזעוק, חובה עלינו להמשיך להתריע.
לזכר סלומון טקה
בתפילה שלא יגורשו ילדי הפליטים
בתקווה שנראה כל אדם באשר הוא אדם, כי בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם.
שבת שלום