בית המשפט קבע: היצירה הפוגענית תישאר מחוץ למוזיאון (מקור ראשון 30.12.21)
מדינת ישראל בימינו. שערוריה תורנית מרעידה את אמות הסיפים של הדמוקרטיה. עבודת אמנות פוליטית הוסרה מקיר המוזיאון בהוראת ראש העיר. האמן מוקע. יצירתו פוגעת בציפור נפש כזו או אחרת.
ירמיהו אמן פוליטי בדורו. נבואתו הנקראת כהפטרת פרשת בא היא שירה פוליטית במיטבה.
ירמיהו עומד לנוכח בואו של נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם.
הוא מתנבא בשם אלוהים, על נפילת מצרים מפני בבל. ניכר כי הנביא רוצה במפלת מצריים בהיותה המעצמה האזורית השלטת.
גם אם מה שנאמר בה בנבואת ירמיהו אינו נוח לשומעיה, הוא משמיע את נבואתו, מציג את זוית הראיה הפוליטית שלו. מאתגר את בני דורו. להבדיל מפרשת בא בה האלימות הנוראה כנגד הכוח השלטוני, (ארבה, חושך מכת בכורות) מובילה ליציאת מצריים, נבואת ירמיהו אינה מביאה לשחרור ואפשר שאין לה כל השפעה ממשית על המציאות.
יש בשירה הנבואית של ירמיהו חופש יצירתי מרהיב. זוהי שירה אנטי מלחמתית עתיקה.
וכך אומר הנביא: הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מֹולַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה: (מ"ו 16) פרשנים גורסים כי הוא צופה את בריחת החיילים השכירים של צבא מצריים עם התבוסה מפני מלך בבל. הוא רואה אותם מבינים, אולי מאוחר מידי, כי הם לוחמים מלחמה לא להם. בורחים מ-חֶרֶב הַיּוֹנָה.
רד"ק מפרש חרב האונסת, היונה – האונסת כי אין מי שיעמוד כנגדה וכן והאכלתי את מוניך אונסיך וכן לא יונו עוד נשיאי את עמי. ורש"י מוסיף: לשון הונאה.
החרב, כלי המלחמה הוא מקור ההונאה הפוליטית. מנהיגים בכל העולם עושים שימוש ציני בצעירים תמימים והופכים אותם לבשר חרבות. הביטוי הפיסי של חירות לאומית, קיומו של צבא, הופך באחת מסמל של חירות לביטוי של הונאה, הגורמת לצעירים למות בקרבות לשלומם של השליטים בלבד.
הנביא רואה את התמונה הפוליטית הזו מהצד. אין לו חלק במאבקי המעצמות, הוא רואה בעצם המלחמה את ההונאה הגדולה, והוא קורא לחיילי המעצמות לעזוב לפני שחרב היונה תחרית אותם.
הרשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן אלג'יר – 1361 – 1444) עושה שימוש בביטוי הזה במכתב בו הוא מקונן על רעות הזמן. הוא ממליץ לבעל הנפש שמן הראוי שיהמה כיונה מפני חרב היונה. כלומר יתפלל כנגד השימוש בחרב שכל כולו הונאה.
לעומתו כותב ר' יהודה הלוי בגעגועיו לציון: יוֹנָה אֵיךְ תְּדַמִּי כִּי אֲיַבְתִּיךְ / וַהְלֹא אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ. והוא מסיים את שיר הכמיהה שלו: לָמָּה תִּפְחֲדִי וַאֲנִי עֲרַבְתִּיךְ / לַהְשִׁיבֵךְ אֱלֵי צִיּוֹן וְשַׁבְתִּיךְ. מבחינת ריה"ל המית היונה היא הביטוי לדגעגועיו לציון.
נתן אלתרמן משורר הקוממיות, יצר פואמה המתארת את מלחמת הקוממיות בשם "עיר היונה". אלתרמן המשורר בשבח הקמת מדינת ישראל ומציג אותה כסיפור גבורה של צעירים בני בלי שם, מציג דוקא את
החיים בעיר, הכאילו רחוקה מן המלחמה כחיי ההונאה בעוד השימוש בחרב הוא המעשה הראוי, גבורה של לוחמי חירות.
קצת יותר משבעים שנה עברו מאותם ימים בהם כתב אלתרמן את שירתו הנבואית, ועד הסרת התמונה השבוע מקיר המוזיאון. האם במדינת ישראל כיום אנחנו יכולים לדבר על חרב היונה? האם מקומנו בין הממלכות ומעצמות, מאפשר ראיה נבואית השוללת את השימוש בחרב היונה? האם לאמנות תפקיד נבואי?
שבת שלום