הושע י"ד 10-2+יואל ב' 27-15 (א'). הושע י"ד 10-2+ מיכה ז' 20-18 (ס', איטליה, תימן)
שנה חדשה! הכשלים, העוונות המעידות של השנה היוצאת אינם מרפים. והנביא קורא לנו: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:
בימי התשובה שבין כסה לעשר, יש אוירה כללית של תשובה. אנשים מסבירים פנים אשה לרעותה, ויש שאפילו מרהיבים עוז לבקש סליחה, על ארוע זה או אחר.
אלא שקריאת הנביא: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל פונה לישראל כציבור ולא רק אל היחיד. החטא כתופעה ציבורית הוא הגורם לגלות לדברי משה גם בפרשת וילך. יש קריאה לתשובה אישית ופרטית אך הקיום הוא קיום ציבורי לאומי. הארץ המובטחת ניתנה לנו כעם, כציבור.
כשם שהגלות נתפסת כתוצאה של התנהלות המנוגדת למצוות התורה, והיא "עונש" קבוצתי, המושת על כלל העם כך גם השיבה, הן בתורה, והן כאן בדברי הנביא היא עניין ציבורי.
השיבה היא שיבתו של עם ישראל לארצו. לכן כאן בארץ אנחנו נקראים לקיים חברת מופת, הנבחנת בדאגה לזולת, בחמלה, בנאמנות אנושית. נאמנות ואמון הן הקיום של הברית, אליה נקרא עם ישראל לשוב. הברית בין עם ישראל לה' היא ברית חברתית בעיקרה, ומבחנה הוא החיים בארץ, שעיקרם קיום חברת מופת.
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ – העוון הלאומי הוא זה אותו קורא הנביא לתקן.
אולי זו הסיבה שהמשנה (מסכת יומא ח, ט) מבחינה:
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
תיקון היחסים בין אדם לחברו נעשית העיקר. עליה יש לכפר בלי קשר ליום כיפור, עבירות שבין אדם למקום יום כיפור מכפר, הן תלוית בעמידה הפרטית של האדם אל מול עצמו אל מול אלוהיו. אולם ניתן לקרוא אותן גם ביצרות את המסד לתיקון החברתי. העבירות שבין אדם למקום מתייחסות לקיום במרחב בו אנחנו חיים. הכפרה על עבירות שבין אדם למקום מתייחסת אם כן למרחב, וחורגת מתחום היחסים האישיים אל ראיית החברה ככלל. וזהו: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ.
החוויה האנושית הנוכחת בחיינו הינה חוויה של יחסים: יחסים במשפחה, יחסים עם חברים. הרעיון של חברת מופת הוא רחוק, קשה להבנה וקשה ליישום. מה שנותר ליחיד הוא לתקן את דרכיו הפרטיות, להיות אדם שלם יותר, קרוב יותר אצל עצמו, נאמן לאלוהים, לתורה כתורת חיים – לחיות חיים מלאים.
אך השאלה היא: מי יודע כיצד מקיימים חברת מופת?
בייסוד מדינת ישראל שב הרעיון של חברת מופת לפעם ולהשמע. היטיב לבטאו רבנו חיים נחמן ביאליק (לפני כ 90 שנה באוניברסיטה העברית), וכך הוא אמר:
וכאן, מן המקום הזה, עלינו להגשים שוב את הנסיונות שלנו, של כל מהלך ההיסטוריה שלנו, להגשים כאן ולהשמיע לעולם שוב עשרת דברות חדשות, שיתבססו על יסוד הישנות, אבל בהבדל קטן, שיתקיימו לא רק בין איש לחברו אלא גם בין עם לחברו. כזאת תהיה התוספת החדשה שלנו על יסוד הישן. אנחנו ניצור כאן שוב את חיינו הקטנים שישמשו דוגמא לחיים גדולים, לגדלות אמתית.
(בשעה זו, אייר תרצ"ג)
ביאליק הציב את אתגר הקיום הלאומי כקיום של מופת, כשם שהנביא קורא לנו: שׁוּבָה, הוא מדבר על קיום חברתי שלם, וכך גם בהמשך ההפטרה: וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ (יואל ב 17)
אלוהי התורה, כמו אלוהי הנביאים כמו אלוהים של ר' חיים נחמן, הוא אלוהים שמבקש מאיתנו לקיים חברה מתוקנת חברה שבה כל אדם עסוק בתיקון עבירות שבינו לבין חברו, כל אדם מתאמן מגיל צעיר לראות מתוך חמלה וחסד את חולשות הזולת כקריאה להענות, כהזדמנות לקשר, כהתגלות של אלוהים. חברה שבה הנכשלים מעצימים את התומכים בהם. חברה בה אדם יודע שאם וכאשר יכשל יהיה אדם שיתמוך בו, שיחמול עליו, יודע שיש תיקון ויש תקנה. מציאות בה אדם יודע שכאשר יכשל יהיה מי שיושיט לו יד. מתוך כך החברה נעשית חברה של חמלה, חברה של עשרת הדברות, חברה בה מתממש הפסוק המלווה דרשה זו מתחילתה: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ. מי יתן ונזכה להעמיד רעיון זה על סדר יומנו הלאומי כמו גם האישי.
שבת שלום שנה טובה וחתימה טובה!