כשאומרים "גיל ההתבגרות", עולים בי הרבה זכרונות. אני זוכרת במיוחד את הלחץ החברתי להיות כמו כולם והפחד מלהיות שונה. כרָבָּה, לימדתי מאות בני ובנות מצווה במהלך השנים בסדנאות בר/בת מצווה ולימוד פרטני שחלק לא קטן מהעבודה הוא ללוות את הילדים ואת הוריהם בכניסתם לגיל ההתבגרות. הדור הזה גדל עם הכי הרבה שוויון מגדרי אי פעם, ובכל זאת, 99% מטקסי עלייה לתורה שאני מנחה הם עבור בנים. מקובל בישראל לבנים לעלות לתורה, לכן הם מרגישים שזה מצופה מהם. הרבה בנות נרתעות מלהיות הילדה היחידה בכיתה שקוראת בתורה אפילו אם ההורים בעניין. השבוע, בתי רעות חוגגת את בת המצווה שלה עם טקס עליה לתורה שמתקיים בעזרת ישראל, החלק השוויוני של הכותל. היא תקרא בתורה והיא תישא דרשה. היא נמצאת במיעוט קטן מאוד של בנות בישראל שעולות לתורה.
בפרשת "ואתחנן", משה נושא נאום הפרידה מעם ישראל. לקראת סוף הפרשה הוא מדגיש (דברים ז 7), "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכׇּל הָעַמִּים."
אכן, עם ישראל הוא היה אז והמשיך להיות במהלך הדורות עם קטן בהשוואה לעמים אחרים. היום, היהודים מהווים מיעוט קטן מאוד ברוב מדינות יישובם, לפעמים נחותים ביחס לאוכלוסיית הרוב ולפעמים עם הרבה השפעה לא פרופורציונלית למספרם. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהיהודים הם הרוב. אך גם כאן החברה הישראלית מחולקת למיעוטים בתוכה החברה– יהודים ממוצא אתיופי, ערבים, חרדים, רפורמים, להט"בים ועוד. אלה קבוצות שחוות אפליה, חוסר שוויון הזדמנויות ואף לעג והשפלה.
השבת הזאת נקראת "שבת נחמו". היא השבת הראשונה אחרי ט' באב, היום בו עם ישראל מתאבל על חורבנם של בית המקדש הראשון והשני ועוד טרגדיות במהלך ההיסטוריה. כחלק משבע שבתות הנחמה בין ט' באב לראש השנה, אנחנו קוראים הפטרה מספר ישעיה, הנביא שגם ניבא את הכיבוש הבבלי וגם ניחם את העם אחרי החורבן והגירוש מירושלים.
השבוע מופיע אחד הפסוקים האהובים עלי בספרי הנביאים שכתוב (ישעיהו מ' 3), קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. המילים האלה מהדהדות אחרי שזוכרים את האירועים שהפכו את עם ישראל מרוב בארצנו למיעוט מוחלש ומפוזר בין הגוים. המדבר הוא מקום שומם ובודד אך גם מקום פתוח ששם שמעו בני ישראל את קול ה'. במדבר נושבות רוחות חזקות שמוחקות שבילים וסימני האדם ומזכיר לנו שהטבע גדול ואנחנו קטנים. ובכל זאת, הנביא קורא לנו לסלול שם דרך, אפילו בידיעה שהיא זמנית והתנאים קשים.
להיות מיעוט הוא להיות שונה. לפעמים הגנטיקה הופכת אותנו למיעוט. לפעמים הבחירות שלנו הופכות אותנו למיעוט. הבחירה לעשות משהו שלא בקונצנזוס היא במיוחד מעשה אמיץ שדורש הרבה כוח, אמונה וביטחון עצמי — לעמוד כנגד הרוב השולל את הבחירה שלך. אבל ישעיה מזכיר לנו שגם כשאנחנו מרגישים קטנים, עלינו להמשיך ולפתח דרכים חדשות.
להיות מיעוט הוא מצב מתסכל, כי את מרגישה שכל הזמן את צריכה לפלס דרך, להגן על עצמך ממה שנשמע רוב קולות. הרב יונתן זקס מביא קול מנחם לתחושת המיעוט שכתב, "עָם לא חייב להיות גדול כדי שתהיה בו גדוּלה. והוא לא צריך להיות עצום כדי לנצח את אויביו."
מנהיגות היא סוג של עמדת מיעוט. הצדק לא תמיד עם הרוב, והמנהיגה עומדת על שלה נגדם. אכן, רוב המהפכות הגדולות התחילו עם קבוצה קטנה. האנתרופולוגית הפמיניסטית הידועה מרגרט מיד אמרה, "אף פעם אל תטילו ספק ביכולת של קבוצה קטנה של אזרחים מלאי מחשבה ומחויבות לתקן את העולם. למעשה, רק (קבוצות קטנות) משנות את העולם."*
כששאלתי את בתי איך היא מרגישה שהיא הבת היחידה בכיתה שלה שעולה לתורה, היא אמרה שהיא לא מרגישה שהיא עושה משהו מיוחד שדורש ממנה אומץ. הבנתי שאת הדרך הזאת כבר הצלחנו לפלס. אך יש עוד הרבה דרכים לסלול, עוד הרבה מחסומים לפרוץ ועוד הרבה מה לתקן בעולם. בתי מעניקה לי תקווה שהעבודה הקשה של סלילת דרך תניב פירות. ומשם, היא תצא לדרכים חדשות משלה.
שבת שלום