מלכים א', א' 31-1 (כרוב הנוסחים) מלכים א', א' 31-11 או משלי ל"א 31-10 (הצעות רפורמיות)
וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה. כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה. וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם (מלכים א' א', 31-29)
הפטרת פרשת "חיי שרה" מספרת את סיפורה של המערכה האחרונה בחייו של המלך דוד. הרבה דימויים לדוד, במקרא, במדרש, בהגות הפילוסופית והקבלית ובספרות המודרנית. למרות הפערים העמוקים בין אלה, משותפת להם העובדה, שבכולם הוא מצטייר כאיש של גדוּלה, של עשייה, של בניין ושל יצירה. בין אם המדובר בלוחם ובמאהֵב הלוהט, בלומד התורה, במשורר וכל כיוצא באלה, אין חולק על כך שזוהי דמות כבירה. סיפור ההפטרה שלנו נפתח במשבֵּרה המוחלט של גדוּלה זו.
"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" (מלכים א' א', 1). דוד זקן, חלש, עזוב. בביתו פנימה קר לו; הוא לבדו. כלפי חוץ אין הוא ניכר כמלך, אלא 'על הנייר' בלבד. יורשים לגיטימיים, יורשים מטעם עצמם, מנהיגי כנופיות – כל אלה כבר אינם ממתינים אפילו להסתלקותו כדי להמליך את עצמם. אפילו נתן הנביא, שבזמנים אחרים היה די בקולו הרועם כדי להשיב את הממלכה ואת מלכהּ אל דרך הישר, אפילו הוא נזקק לתחבולות כדי להגיע אל אוזנו היגעה של המלך, לפוליטיקה קטנה, לרטוריקה מפותלת. הממלכה הגדולה שדוד הקים, שהעצים, שעיצב, הולכת ומתפוררת, הולכת ומתדרדרת.
והנה, ברגע המכריע, כשאדוניה בן חגית כבר הלך להכריז על עצמו כיורש-בחייו של דוד, כשכולם בטוחים שאין עוד תקומה לשליט העייף ולממלכה המתרסקת, ברגע זה נופל דבר. כשרבים וחזקים כל כך שותקים, מסתגלים, מְחַשבים חשבונות ומצפים ליום שאחרי; ברגע זה קמים שניים, אישה ואיש, ומוצאים עוז בנפשם להתקומם. בת שבע, האישה החזקה והנחושה, ונתן, הנביא שעוד נותר בו הכוח ללחוש את שזעק בשכבר הימים, מחליטים להתייצב לפני דוד, מָשל היה עדיין מלך ישראל כבשכבר הימים. דברם נע על חבל מתוח, עדִין, מחשב להיקרע, בין המציאות האכזרית בת-ההווה לבין מה שחזו עיניהם בעבר הלא-רחוק, מה שאמור היה להמשיך ולהיות גם היום הזה. הם מטיחים באיש הזקן את האמת הנפשית והמנהיגותית: "וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ" (18); הם מכריחים אותו לזכור ימים אחרים, בחינת: "אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱלֹהֶיךָ" (17); הם מהינים לקבוע, פוליטית ורוחנית, "וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם" (20).
אפשר בהחלט שדבר אחרון זה שוב לא היה אמת צרופה, שלאמתו של דבר העם חש ששוב אין טעם לשאת עיניים אל מי שהיה מלכם ומנהיגם. מכל מקום, עוז רוחם של בת שבע ושל נתן, דבקותם באמת היוקדת בלבם, אמונתם, מצליחים לחולל את המפנה. הם מנערים את דוד מרבצו, מעירים בו את תודעת האחריות והסמכות, מזכירים לו את ששכח – שהוא-הוא מלך ישראל ואין לו הרשות לראות את המעשה הרע אשר נעשה ולשקוע בתרדמת יגֵעים. כשיגיע יומו, יֵרד בגאון מהבמה; עד אז, חובתו להבטיח את הממלכה ואת שלומה, את עתידה ואת הנהגתה.
עוד פחות ממה שהיה זה מובן מאליו שבת שבע ונתן ימצאו עוז בנפשם להתייצב ולומר את דברם, ניתן היה לבטוח בכך שמה שיֵצא מלבם ייכנס אל לבו של דוד ויעורר את רוחו. זו אף לא היית אמת המידה לחשיבות התייצבותם, לערכו של מה שהיה להם לומר, לאמִתו של מה שלא יכלו שלא לומר. בהחלט ניתן היה לצפות שהסביבה הרוחשת סביב המלך, ש'עבדיו' המושלים בו, ינסו למנוע מדברם להגיע אליו. בהחלט היה ראוי לקחת בחשבון את האפשרות שהם אחרו את המועד, שהמלך שוב אינו יכול לשמוע, להקשיב, להבין ולפעול. ערכה של הכרעתם לקום ולעשות מעשה לא הייתה תלויה בכל אלה. ערכה היה בה עצמה, ואפילו יביא עליהם המעשה את סופם.
אלא שלא כך מתרחש. דברם נשמע. דוד נעור, נזכר, מבין את גודל השעה ואת חובו ל"ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה" ולשבועה שנשבע הוא עצמו בימים אחרים לפני האל. הוא מוצא כוח להכריז בקול גדול ומלא סמכות "כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה" (31-30), והכול יודעים שאכן כך יעשה. כשבת שבע קוראת, לנוכח אישהּ-המלך שמְּלָאוֹ לבו לשוב לאיתנו, לאמור "יְחִי אַדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעוֹלָם", לא כיוונה לכך שיומו לא יגיע. היא ידעה שככל האדם, גם איש שבע ימים זה לא יחיה לנצח, שסוף מסע חייו קרוב. אבל היא ידעה גם ידעה, שמעשהו יחיה אחריו, שהברכה שיניח תמשיך ותעניק חיים; שהוא יחיה לעולם.
ההפטרה, הנפתחת בתיאור מכמיר לב של חולשתו, אין אינותו ונרפותו של מי שהיה מלך ישראל, מגיעה אל שיאה כשדוד ניבט – ולו בפעם האחרונה בחייו – כאריה המתעורר נוכח אויביו מבית; כמלכו של עם ישראל. הוא מטיל מחדש את מרותו, מציל את ממלכתו ומוריש אותה לשלמה. זהו הרגע שבו מוכרע שתקופת מלכותו תירשם בהיסטוריה כְּעֵת של בניין וצמיחה; לא כתקופה של ניוון ונסיגה. המעשה האחרון הזה הוא שטבע את חותמו על זכרו של דוד לדורות כַּמלך הגדול שאכן היה רוב ימיו, לא כחסר אונים ונרפה כדרך שנדמה היה לעצמו ולסביבתו עד אותו רגע. משורר או לוחם, תלמיד חכם או נביא, מלך ישראל או אבי המשיח – גדלותם של חייו, אישיותו ופועלו לא תימוג.
****
זה סודה של מנהיגות אמת. זה סודה של אחריות אנושית לפני אלוהים ואדם. זה כוחה של המצווה. בעתות שבהן חושך יכסה ארץ, שמפעל החיים מחשב להישבר, שכוחות אופל מאיימים להביא עלינו מבול, שדמותנו כעם וכחברה נסדקת באורח כה אנוש – בעתות אלה זוהרת המצווה ומעניקה לנו כוכב צפון שלאורו נלך. שדברנו יישמע, אלא מכוח הידיעה שאין לנו הרשות שלא להשמיע את כולנו בכוח, בצלילות, באמונה. וכדוד הזקן והעייף שכבר קר לו בביתו ורע לו בממלכתו, מכוח הידיעה שאין לה תחליף שבית זה נבנה על הבטחה גדולה, על תקווה אנושית ראויה וחיונית ועל עמידה נכוחה של עם המבקש להביא ברכה לחייו ולאנושות; מכוח השבועה שנשבענו לפני אלוהים ועם אחיותינו ואחינו בני האדם.
שבת שלום