הרבה אסנת אלדר
ישעיה ס"א, י- ס"ג, ט (כרוב המנהגים), ישעיהו ס"א 10 – ס"ב 12 (המלצה רפורמית)
ההפטרה לפרשת 'ניצבים' סוגרת את שבע הפטרות הנחמה שבקריאתן התחלנו עם תום תקופת האבלות על חורבן הבית.
התרבות היהודית והישראלית יצרה מערכת ספירלית של כוונה והכנה לקראת מועדים וחגים בלוח השנה, שגם הוא בתורו עוצב ע"י התרבות ואלה שיצרו אותה. כך, שההפטרה האחרונה בסדרת ההפטרות אמורה להיות כמי שמגלמת בתוכה את שיא הגאולה והנחמה, כזו שתאפשר לנו להכין את הגוף ואת הנפש לקראת יום הדין, הוא ראש השנה.
"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּ–ה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ" (ישעיה ס"א, י') קורא הנביא וקריאתו מהדהדת את המשמעות ההופכית של הביטוי מדברים כ"ח, ס"ג: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ"
השמחה בה' אם כך כפולה היא, הן על היפוך הדין מאיום של השמדה, להצלה ולגאולה, והן מהחתונה הקרבה בין כנסת ישראל לאלוהיו.
אתמקד בדבריי בקשר שבין האיש לאישה, בין ה' לכנסת ישראל
ביטויי אהבה, אינטימיות ונישואין באים לידי ביטוי באופן המלא והשלם ביותר, במגילת 'שיר השירים' המהווה, לפי פרשנות מסורתית אלגוריה לקשר שבין ה' לעמו. הדהוד לביטויי האהבה הללו אנחנו מוצאות בהפטרה שלפנינו, למשל, " כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל" (ישעיה ס"ב, ד), "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל–כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (שם, ה').
אולם, היכן עליית המדרגה בנחמה המוצעת בהפטרה האחרונה שלפני ראש השנה? היכן היא משתבחת יותר מקודמותיה?
מקריאה צמודה של פסוקי ההפטרה עולה שהקשר המתרקם בין האשה, היא כנסת ישראל, לבין האיש, הוא ה', הוא קשר הדדי שנובע מבחירה ורצון של שני הצדדים.
האשה אינה מתוארת עוד כעזובה, כמחוללת, כמי שנזרקה בצדי הדרך והאיש גאל אותה מייסוריה, כמו שניתן לקרוא בהפטרות קודמות, אלא כמי שנבחרה ע"י האיש להיות לו לאשה.
אין זו עוד מערכת יחסים של בושה חד צדדית, בדומה ל: " אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד" (ישעיה נד, ד), אלא, כִּי–יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה" (ישעיה ס"ב, ה). האישה אינה אלמנה, כי אם אשה צעירה הששה אלי האיש שבחר בה.
נראה, אם כן, שהנחמה מקורה בקשר המתרקם בין האשה לאיש, בין בני ישראל לאלוהים. זהו קשר המבקש להניח מאחור את תלאות העבר, את הכעסים ההדדיים, את השממה ואת החורבן. זהו קשר המבקש להיבנות ממקום של בחירה הדדית, של חפץ לב.
ניתן להעצים את אלמנט בחירת האשה באיש, כלומר כנסת ישראל באלוהיו, מעיון במדרש מ'שיר השירים רבה' (א, ד):
ד"ה "נגילה ונשמחה בך": …אמר רב אידי מעשה באשה אחת בצידון, ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, אתון (=באו) גבי ר' שמעון בן יוחאי, בעיין למשתבקיא דין מדין (=רצו להפרד זה מזה). אמר להם (=ר' שמעון בן יוחאי): חייכם כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כן אין אתם מתפרשים אלא במאכל ובמשתה. הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב ועשו סעודה גדולה ושיכרתו יותר מדאי. כיון שנתישבה דעתו עליו, אמר לה: "בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך". מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: "שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא". בחצי הלילה ננער משנתו, כיון דפג יינו, אמר לה: "בתי, היכן אני נתון?" אמרה ליה: "בבית אבא". אמר לה: "מה לי לבית אביך?!" אמרה ליה: "ולא כך אמרת לי בערב: 'כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך'?! אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך". הלכו להם אצל ר' שמעון בן יוחאי ועמד להתפלל עליהם ונפקדו…
האשה, בסיפור הקצר הזה בוחרת בשנית באיש שלה, למרות שלא מצליחים להקים משפחה. היא לוקחת אחריות על הזוגיות שלהם, עושה מעשה המלמד את האיש על מהותה של אשתו וכמו בוחרת להינשא לו מחדש ולגרום לו לבחור בה מחדש. השמחה, הגילה, או במילות ההפטרה שלנו 'שוש ישיש', הן המנתבות את דרכם של בני הזוג בחזרה הביתה.
בכל שנה מחדש אנחנו מנתבות את הדרך הביתה, אל חיקה של התרבות שלנו. תרבות שיש בה מחזוריות, יציבות, יתדות עמוקות באדמה ונחמה. תרבות הדורשת מאיתנו לקחת אחריות על עצמנו- אחת לשנה עושות חשבון נפש אישי ואחת לשנה עושות חשבון נפש חברתי-לאומי. תרבות הדורשת מאיתנו להביט החוצה אל תרבויות אחרות, לאזרח את הגר, לשמור על החלשים והחלשות בחברה.
יש שנים של עקרות רוחנית ובהן, אנחנו מוזמנות ומוזמנים לחדש את הברית בשמחה, בגילה. לבחור מחדש באמונות שלנו, במנהגים, באורחות החיים ולדעת, כי בעצם הבחירה, גם נבחרנו להיות חלק מהחברה.
בשבוע שבו קוראות את נבואת הנחמה המתארת את הקשר שבין עם ישראל לאלוהיו, נברא, לפי המסורת, העולם. כך, מוכלת התרבות שלנו בתרבות האנושית כולה, מושפעת עליה ומשפיעה. כך אנחנו, משפיעות על העולם סביבנו ומושפעות ממנו, לוקחות עליו אחריות מחודשת, שכן אנחנו בבואתו והוא בבואתנו.
שבת שלום ושנה טובה