הרבה גלית כהן קדם
ישעיה מ' 27 – מ"א 16 (נוסח מקובל), ישעיהו מ' 27 – מ"א 13 (המלצה רפורמית) או נ"א 11-1 (ק' כל הנשמה)
בספר ישעיהו קולות רבים. יש שיטענו שלא מדובר בנביא אחד. עד כדי כך גדולה המחלוקת במחקר ובפרשנות המסורתית אודות זהות הכותב[ים], שעולה מכאן שאין לדעת על איזו תקופה היסטורית הנביא מתנבא [בבל? אשור? פרס?]. ללמדנו, אם כך, שמילות הנחמה לירושלים היא א-היסטורית, ולכן מילותיה עומדות ופועלות בנו גם ביום הזה ממש.
פרקי ההפטרה שלנו הם חלק מנבואות הנחמה:
" נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עָצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה׃ וְיִֽעֲפ֥וּ נְעָרִ֖ים וְיִגָ֑עוּ וּבַֽחוּרִ֖ים כָּשׁ֥וֹל יִכָּשֵֽׁלוּ׃ וְקוֹיֵ֤ ה֙' יַֽחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַֽעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֨וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵֽלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ׃ " [פרק מ' 31-29]
" אִ֥ישׁ אֶת רֵעֵ֖הוּ יַעְזֹ֑רוּ וּלְאָחִ֖יו יֹאמַ֥ר חֲזָֽק׃ וַיְחַזֵּ֤ק חָרָשׁ֙ אֶת צֹרֵ֔ף מַֽחֲלִ֥יק פַּטִּ֖ישׁ אֶת ה֣וֹלֶם פָּ֑עַם אֹמֵ֤ר לַדֶּ֨בֶק֙ ט֣וֹב ה֔וּא וַיְחַזְּקֵ֥הוּ בְמַסְמְרִ֖ים לֹ֥א יִמּֽוֹט׃" […] " כִּ֗י אֲנִ֛י ה' אֱלֹהֶ֖יךָ מַֽחֲזִ֣יק יְמִינֶ֑ךָ הָֽאֹמֵ֥ר לְךָ֛ אַל־תִּירָ֖א אֲנִ֥י עֲזַרְתִּֽיךָ׃" [פרק מ"א 7-6, 13]
מדוע אנו, בני האדם, זקוקים לנחמה? ובכן, שבר ואובדן, ובכייה על האובדן, היא חוויה אנושית בלתי נמנעת. החיים הם, בין היתר, גם רצף של אובדנים. יש שיאמרו שהשבר נוצר בפער שבין הציפיות למציאות. בפער שבין העולם האידילי לבין המציאות השבורה אנו חווים ריפיון ידיים, חוסר אונים, משבר. היותנו בני ובנות תמותה, חסרי יכולת לשלוט בדברים החשובים באמת, מטלטל אותנו ומפיל את רוחנו.
על מנת ללקבל נחמה, משהו בתוכנו צריך להשתנות. לסרב מלמאן להתנחם. כיצד מזמנים, נפתחים לקבל נחמה?
ומפני מה זכה דווקא ישעיהו, שבשמו דברי תוכחה מהקשים שנכתבו, לקבל נחמות? נאמר בחיבור תנא דבי אליהו רבה (פרשה טז): "ומה נשתנה ישעיה בן אמוץ מכל הנביאים שנתנבא כל הטובות והנחמות לישראל? אמרתי לו: בני, מפני שקבל עליו מלכות שמים בשמחה".
אינני יודעת אם ישעיה היה אדם שמח כפי שהתנא מדמיין אותו. אך הדימוי של קבלת העול בשמחה רואה בשבר הזדמנות, בפגמים קריאה לעשייה.
נבואות הנחמה סוללות את הדרך לגאולה. הגאולה היא לפני הכל תודעה של "אפשר אחרת", קול שאומר: מה שהווה אינו בהכרח מה שיהיה, ולשם כך עלינו להתעורר ולהיפתח לקראת אפשרות של מציאות אחרת. אל גאולה יש לנוע, היא אינה מתחוללת לבד. התקווה וההתחדשות שולפת אותנו מדרך הגולה לדרך הגאולה, בכח האמונה בדרך שהופכת את העקוב למישור, נחמה שיש בה שינוי סדרי עולם, או לכל הפחות, שינוי ראדיקלי בנקודת המבט. קבלת העול בשמחה רואה בעומס החיים- שפע, באובדן את הזכות לומר "זכיתי לאהוב", בגעגוע- חסד, ובייאוש- קריאה להיכנס לישון, ולקום בבוקר עם כוחות מחודשים.
שבת שלום